בש"מ 2150/13 גדעון חרלפ , אדריכל נ. חברת דניה סיבוס בע''מ

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 27.1.2013 בה נדחתה בקשת המבקש להצטרף כצד לעתירה מנהלית ועל החלטתו מיום 3.3.2012 בה נקבע כי אין מקום לשוב ולהדרש לבקשה זו.

ההחלטה מיום 27.1.2013 ניתנה במעמד הצדדים והבקשה הוגשה ביום 20.3.2013, למעלה מחמישה שבועות לאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור. בבקשה מציין המבקש כי האיחור בהגשת ההליך נבע מכך שבטעות סבר כי היה רשאי להגיש את בקשת רשות הערעור בתוך 45 ימים ממועד מתן ההחלטה ולא היה מודע לכך שנתונים היו לו 15 ימים בלבד להגשתה. המבקש מדגיש כי אינו משפטן ואינו מיוצג בהליך זה ומוסיף כי העתירה המתנהלת בבית המשפט קמא נוגעת לעניינו וכי אם לא יתאפשר לו להצטרף להליך יאלץ לנקוט בהליכים אחרים ויגרם לו נזק כלכלי.

2.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי מצאתי כי אין מקום להיעתר למבוקש.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית המשפט לעניינים מינהליים הינו חמישה-עשר ימים, ונקודת המוצא היא כי הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת להגשת הבקשה (תקנות 33 ו-38 לתקנות בתי משפט לעניינם מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000). איני סבורה כי המבקש הרים נטל זה במקרה שבפנינו.

ראשית, משך האיחור ניכר - איחור של למעלה מחמישה שבועות. המבקש הצדיק איחור זה בכך שסבר בטעות כי נתונים היו לו 45 ימים להגשת ההליך. ואולם כידוע טעות שבדין אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין וסבורני כי המבקש לא הוכיח כי מדובר בטעות אשר "[א]דם סביר היה יכול להיקלע אליה" במישור האובייקטיבי או במישור הסובייקטיבי (ראו בש"מ 6229/11 דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה , חיפה, פסקה 8 (10.12.2008) (להלן: עניין דון-יחיא )). כפי שצוין המועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור על החלטה של בית המשפט לעניינים מינהליים נקבע בצורה ברורה בתקנות, והדין בעניין זה הוא ברור, ידוע, ומושרש היטב (ראו בש"מ 10434/07 קלדרון נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים (15.1.2008)). לא נעלם מעיני כי המבקש אינו מיוצג, ואולם כל שציין המבקש בבקשתו הוא כי אינו משפטן ולא פירט באילו צעדים נקט על מנת לברר את מניין הימים שעמדו לו להגשת ההליך ולהימנע מטעותו זו. מובן הוא כי גם בעל דין אשר אינו מיוצג נדרש לעשות פעולות סבירות לבירור מספר הימים הנתונים לו להגשת הליך ערעורי ולהוכיח כי "עשה מאמץ כן למניעת הטעות" (ראו עניין דון יחיא , פסקה 8), ובנסיבות המתוארות ומשהמבקש לא ציין כאמור דבר בעניין, לא ניתן לומר כי הוכיח את הנדרש בהקשר זה, מה גם שבניגוד לעולה מן הבקשה אף לו מדובר היה בפסק דין היו נתונים למבקש 30 ימים להגשת הערעור (ולא 45 ימים). לכך יש להוסיף כי גם לעניין סיכויי הבקשה למתן רשות ערעור המשוכה הניצת בפני המבקש גבוהה היא, באשר בעניינים כגון דא מוקנה לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב וערכאת הערעור תתערב בהחלטותיה במקרים חריגים בלבד (ראו והשוו: ע"א 8593/05 בית עדה עידן נ' עיריית קרית אונו (20.1.2008); ע"א 203/77 חברת זמיר, קבלנות כללית בע"מ נ' החברה לבנין ועבודות ציבוריות מיסודה של סולל בונה בע"מ , פ"ד לב(1) 59, 62 (1977)).

נוכח משקלם המצטבר של שיקולים אלו הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה - אין צו להוצאות.