בש"מ 2536/12 עו"ד דניאל וגנר נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ד' כהן-לקח (בש"ם 7415/11-ד' וב-26 תיקים קשורים, כמפורט בהחלטת הרשמת) מיום 27.2.2012.

המדובר הינו ב-27 תיקים, שעניינם בקשות רשות ערעור בגין החלטות שחייבו את המערער, בהיותו עורך דין, בהוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה, ואשר ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים על ידי חמישה שופטים שונים במסגרת הליכים שונים בתקופה שבין 25.1.2011 לבין 22.3.2011. במסגרת ההליך לפניי הרשמת נדונו, במאוחד, בקשות הארכת מועד לצורך הגשת בקשות רשות הערעור על ההחלטות האמורות. יצוין כי בתחילה הגיש המערער את כלל ההליכים במאוחד. הליך זה נמחק נוכח קביעת הרשמת שאין להגיש באופן זה השגות על החלטות שונות שניתנו בהליכים שונים ועל ידי שופטים שונים (ראו החלטת הרשמת בבש"א 2483/11 מיום 8.9.2011).

במסגרת ההליך לפני הרשמת טען המערער, כי ראוי לתת לו הארכת מועד בכל 27 הבקשות, וזאת עקב נסיבותיו האישיות באותו המועד, העומס שהיה מוטל עליו במסגרת ניהול תיקים אחרים ומצבו הנפשי. המדינה מנגד טענה כי יש לדחות את כלל הבקשות להארכת מועד. ראשית, טענה המדינה כי מרבית בקשות ההארכה הוגשו באיחור. שנית, טענה כי בקשות לביטול ההחלטות בבית המשפט המחוזי הוגשו באיחור, ולפיכך לא חלה הארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בסעיף 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). כמו כן טענה המדינה כי פרק הזמן מיום הגשת בקשת ההארכה המקורית, ועד להגשת בקשות ההארכה הפרטניות הינו משמעותי, וכי יש לדחות את הבקשות בגין שיהוי. בנוסף, לטענתה לא הוכח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, וכן כי סיכויי ההליכים אינם גבוהים ואינם מצדיקים את מתן הארכה.

בהחלטתה המפורטת והמנומקת בחנה הרשמת את בקשות הארכת המועד הנפרדות. בפתח הדברים ציינה הרשמת כי התנהלותו של המערער לכל אורך ההליך הובילה לעיכובים ולקשיים בבירור התשתית הראייתית הנוגעת לעניין. לצד זאת, דחתה הרשמת את טענת השיהוי וקבעה כי יש לראות בכלל הבקשות כאילו הוגשו ביום 29.3.2011 (מועד הגשת בקשת הארכה המקורית).

לגופם של דברים, חילקה הרשמת את הבקשות לארבע קבוצות – בקשות שהוגשו בתוך המועד להגשת ארכה, בקשות שהוגשו על החלטות כנגדן הגיש המערער בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בקשות שהוגשו באיחור ושלא הוגשו בגינן בקשות ביטול לבית המשפט המחוזי, ובקשות המצריכות הכרעה באשר לפרק הזמן הנתון לערעור, אם הוא על פי תקנות סדר הדין האזרחי, או שמא יש לראות בבקשות רשות הערעור ככאלו המופנות נגד החלטה של בית המשפט המחוזי ביושבו כבית המשפט לעניינים מנהליים.

ביחס לבקשות הכלולות בקבוצה הראשונה, קבעה הרשמת כי מאחר שההליך אינו חסר סיכוי על פניו ומאחר שבקשת הארכה הוגשה במועד ולא נוצרה ציפייה בקרב המשיבים לסיום ההליך, יש מקום להיעתר לבקשות הארכה.

ביחס לקבוצה הבקשות השנייה, קבעה הרשמת כי לשיטתה יש להחיל על הבקשות לביטול במעמד צד אחד את סדר הדין האזרחי, שכן מדובר בהליך שהוא אזרחי בטבעו, אף אם ההוצאות נפסקו על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים. משכך, בקשות הביטול הוגשו במסגרת שלושים הימים הנתונים לכך, ותקנה 389א לתקנות סדר הדין האזרחי חלה על המקרה. למעלה מן הצורך קבעה הרשמת כי אף אם לרשות המערער עמדו רק שבעה ימים לבקש את ביטול ההחלטות, מכוח תקנות בתי המשפט לעניינים מנהלים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים ), הרי שיש מקום להחיל את תקנה 389א לתקנות סדר הדין על המקרה. זאת, שכן במקרה הנדון דחיית הבקשות לא נעשתה על בסיס הגשתן באיחור, כי אם אלו נבחנו לגופן ונדחו מטעמים מהותיים. משכך, קבעה הרשמת כי יש מקום למתן הארכה אף ביחס לקבוצה זו של בקשות.

ביחס לקבוצת הבקשות השלישית, קבעה הרשמת כי אלו הוגשו לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור. משכך, נפנתה הרשמת לבחינת קיומו של "טעם מיוחד" להארכת המועד, וקבעה כי קיומו של טעם שכזה לא הוכח. משכך, דחתה הרשמת את בקשת הארכה ביחס לבקשות אלו.

ביחס לקבוצת הבקשות הרביעית, קבעה הרשמת כי יש להחיל עליהן את תקנות סדר הדין האזרחי, ומשכך, בקשות הארכה הוגשו במהלך התקופה הנתונה להשגה על החלטות בית המשפט המחוזי, ויש לקבלן מאותם הטעמים שהצדיקו את קבלת קבוצת הבקשות הראשונה.

על החלטת הרשמת ביחס לקבוצת הבקשות השלישית מבקש המערער להשיג. עיקר טענתו במסגרת הודעת הערעור היא כי מדובר באיחור לא משמעותי של ימים בודדים בלבד, וכי שגתה הרשמת בכך שלא נתנה משקל לטראומה שעבר ולעומס שהיה מוטל עליו, כמו גם לנסיבותיו האישיות, בדחותה את בקשות הארכה.

דין הערעור להידחות. כידוע, שיקול הדעת המסור לרשם רחב הוא, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בש"א 4747/05 ראובן פלד עבודות בניין בע"מ נ' בית הארחה – מעלה החמישה (לא פורסם, 29.8.2005); בש"א 3784/02 בן דוד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 23.5.2002)). בבקשות בקבוצת הבקשות השלישית, בה עוסק הערעור הנוכחי, הוגשו כל בקשות הארכת המועד באיחור. משכך, נדרשה הרשמת לשאלת קיומו של טעם מיוחד וקבעה כי אין בנימוקיו של המערער די כדי להקים טעם זה. זאת, בפרט מקום בו המערער עצמו, בהתנהלותו, הוביל לעיכובים רבים בהליך. כמו כן, נתנה הרשמת בהחלטה משקל לעובדה כי בפועל חלף פרק זמן משמעותי אף מיום הגשת בקשת הארכה הראשונית, למועד הגשת בקשות הארכה הפרטניות. בקביעה זו לא מצאתי מקום להתערב. הודעת הערעור אינה מצביעה על כל פגם שנפל בהחלטת הרשמת. יתר על כן, אף לדידי, בנסיבות המקרה, אין מקום לראות בטענותיו השונות של המערער כמקימות טעם מיוחד, וכמצדיקות את אי הגשת בקשות הארכה במועד.

סוף דבר, הערעור נדחה.