בש"מ 2889/10 עו"ד אמיר בן-צור נ. עיריית הוד השרון

זו, הגיש המערער שתי בקשות: האחת, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, והאחרת – בקשה לעיון חוזר. הרשם ג' שני נעתר לבקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשם מרזל (בש"ם 1897/10 מיום 14.3.10) בשבעה ימים. על החלטה זו משיג המערער בערעור הראשון המונח בפני (בש"ם 2889/10). הערעור בא בטרוניה כלפי ההחלטה להאריך את המועד להגשת ערעור בשבוע ולא בשבועיים כפי שביקש המערער. ביני לביני, חלף המועד המוארך וביום 25.3.10 המערער ביקש בשנית הארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשם, אשר נדחתה ביום 29.3.10. במקביל, וביום 25.3.10, דחתה הרשמת ד' כהן-לקח את בקשת המערער לעיון חוזר בהחלטת הרשם. על החלטה זו משיג המערער בערעורו השני (בש"ם 3579/10).

3.

די ברקע הדיוני האמור כדי להציג את הערעורים שהוגשו בפני באורם המדויק. מדובר במחדלים דיונים של המערער שאין להם הצדקה. מבחינת המבחנים הרלוונטיים, המערער לא הצביע על "טעמים מיוחדים" להצדיק את האיחורים החוזרים בנקיטת ההליכים השונים. מחדל דיוני נוסף הוא הניסיון לעקוף את הליך הערעור על ידי הגשת בקשה לעיון חוזר. ייתכנו מצבים בהם יש מקום להגיש בקשה לעיון חוזר, אך אין צורך לתחום את הגבולות כאן. דוגמה בה ניתן להיעזר בכלי הזה של עיון חוזר הוא מצב בו התגלתה עובדה חדשה בעלת משקל רב. כאן, לא דובר על כל שינוי בנסיבות, אלא המערער פתח מלכתחילה בשני נתיבים – בקשה לעיון חוזר ובקשה להאריך מועד להגשת ערעור על החלטת הרשם. לא רק שאין כל הצדקה לפנייה הכפולה, בנסיבות העניין, אלא המערער אף טוען שפתיחת שני ההליכים מקנה לו יתרון דיוני. על פי הגיון זה, כל עוד וטרם נידונה הבקשה לעיון חוזר, לא ניתן לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשם. זאת, משום שלטענתו קיים הליך אחר תלוי ועומד. גישה כזו, אין לקבל. בקשה לעיון חוזר המוגשת בד בבד עם בקשה להארכת מועד אינה ראויה, כשלעצמה, וודאי כי לא נועדה להקנות יתרון טקטי.

העולה מן האמור, כי המערער איחר בבקשתו מבלי שהצביע על כל "טעם מיוחד". אמנם, האיחור קל, אך גם אז העניין נכנס לגדר מתחם שיקול דעתו של הגורם המחליט אם להאריך את המועד ואם לאו. כאן, אין לשלול את גישת ההחלטה המקורית של הרשם מרזל לפיה סיכויי ההליכים אינם גבוהים. מעיון בפרוטוקול בית המשפט לעניינים מנהליים עולה כי עתירת המערער נמחקה לנוכח הצהרת בא כוח המשיבה בדבר היקף החומר הכתוב שניתן להעביר על פי בקשת העתירה לפי חוק חופש המידע, אם בכלל. בנסיבות אלו, על פני הדברים, לא נפלה טעות משפטית בהחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים שלא לפסוק הוצאות. אף אם תרצו לומר, כי ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת, למשל חיוב המשיבה בהוצאות בשיעור נמוך. אין זה משנה לענייננו. האפשרות להגיע לתוצאה אחרת מזו שנפסקה אינה מעידה על כך כי סיכויי ההליך גבוהים. הטעם לכך, אשר צוין בהחלטה המקורית של רשם בית משפט זה, הוא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנושא של פסיקת הוצאות. ביסוד גישה זו, עומד הרציונאל שהערכאה המבררת חשה את ההליך, וההחלטה מוענקת על פי שיקול דעתה.

הלכה היא, כי סיכוייו של ההליך נשוא הבקשה להארכת מועד שנקבע על ידי חיקוק, הינו אחד מן השיקולים לבחינת קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד, אם לאו. כפי שנפסק בבע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.4.09)):

"קיומו של טעם מיוחד להארכת מועד נבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. במסגרת זו בוחן בית המשפט, בין היתר, את "הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, את משך האיחור, קיומו של 'הליך תלוי ועומד', מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד" (בש"א 482/08 פיכמן נ' כונס הנכסים הרשמי

(טרם פורסם, 28.1.2008)). לענייננו, רלוונטיים בעיקר השיקולים הנוגעים למהות ההליך, ההסבר שניתן על-ידי המבקשת לאיחור בהגשת הבקשה, מִשכו של האיחור, וסיכוייו הלכאוריים של הערעור".

צא ולמד, כי סיכויי ההליך הינם חלק מבחינת השאלה "האם קיים טעם מיוחד לאיחור". אמנם, עסקינן באיחורים קלים כאמור. ברם, מטבעם של הדברים, שיקול אחד במארג השיקולים אין בכוחו לכבוש את ההכרעה במקרה הקונקרטי. יוזכר, במקרה שלפני, לא הונח בפני הרשמים – לא בבקשה המקורית להארכת מועד, לא בבקשתו לעיון חוזר, לא בבקשתו להאריך המועד להגשת ערעור על החלטת הרשם ואף לא בערעורים שלפני - מהו אותו "טעם מיוחד" לאיחור האמור. שיקול זה בדבר היעדר קיומו של "טעם מיוחד" מתחזק לנוכח סיכוייו הלכאוריים של ההליך – עליהם עמדו גם הרשמים בהחלטותיהם. בשל איזון זה בין מערך השיקולים אשר עמד בפני הרשמים, נדחתה בקשת המבקש למתן אורכה וכן נדחתה בקשתו לעיון חוזר ובקשתו למתן אורכה להגשת ערעור על החלטת הרשם. לא מצאתי בערעורים שהונחו לפני משום הנימוק להתערב בקביעתם האמורה.

5.

הערעור נדחה. אין צו בהוצאות.