בש"מ 2902/12 פרדה אלמיתו נ. עיריית ירושלים

1.

המבקשים הגישו בקשה "לעיכוב ביצוע" פסק דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 1.4.2012, שניתן בעת"מ 56360-02-12 על-ידי כב' השופט י' נועם. בפסק דין זה דחה בית משפט קמא את עתירת המבקשים בגדרה ביקשו כי המשיבה תימנע מפינוי אוהל מחאה שהקימו בסמוך למעונו הרשמי של ראש הממשלה בירושלים. אוהל המחאה הוקם במסגרת מאבק המבקשים, קבוצת ישראלים ממוצא אתיופי, נגד תופעות של קיפוח, אפליה וגזענות.

2.

בניגוד לאמור בבקשה, הבקשה אינה "לעיכוב ביצוע", שכן בית משפט קמא ביטל את צו הביניים שמנע פינוי, אלא בקשה לסעד זמני בערעור. הבקשה הוגשה בטרם הוגש הערעור ומלכתחילה דינה היה להימחק על הסף. אלא שעובר למועד הדיון בבקשה (15.4.2012) הוגש הערעור ובכך נרפא הפגם שדבק בה קודם לכן.

3.

כאמור, ביום 15.4.2012 התקיים דיון בבקשה, בין היתר במטרה לבחון השגת הסדר מוסכם לסיום המחלוקת. משלא עלה הדבר, יש להחליט בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור.

4.

באות-כוח המבקשים הדגישו בטיעוניהן, כי פינוי מאהל המחאה משמעותו מכה אנושה למאבק ולמחאה, לאחר שאלו צברו תאוצה והחלו להראות ניצני הישגים מאז שהוקם המאהל. עוד נטען, כי בעבר הוצבו במקום אוהלי מחאה, לרבות לתקופות של חודשים רבים ואפילו שנים, ואין מקום להפלות את המבקשים לעומת נושאי מחאה אחרים. המשיבים הדגישו, כי היה ולא יינתן צו ביניים, הדבר יחרוץ, הלכה למעשה, את גורל ערעורם, שכן יהא בכך כדי לשנות את המצב הקיים ולגרום להפסקת תנופת המחאה באופן שלא ניתן יהיה לשוב ולחדשה אם יתקבל הערעור.

יצוין, כי המבקשים שוהים במקום, בכל שעות היממה, מאמצע חודש פברואר 2012 ועותרים לאפשר להם להשאיר את המאהל על כנו ולשהות בו עד לאמצע חודש יוני 2012.

5.

המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא. אכן, בפסק דין מפורט וממצה סוקר בית-המשפט לעניינים מינהליים את עובדות המקרה ואת המצב המשפטי, ולענין זה אין לי אלא להפנות לאמור שם.

עיריית ירושלים מדגישה, כי אכן בעבר לא ננקטו צעדים נגד מאהלי מחאה שהוצבו במקום המדובר, אך טוענת כי נוכח לקחי העבר ומסקנתה כי העמדה שנקטה לא היתה ראויה, הוחלט על שינוי מדיניות ולא ניתנים היתרים למחאה של יותר משלושה ימים.

לטענת המשיבה אין לערעור סיכויים של ממש, שכן משמעות קבלתו היא מתן היתר למבקשים "להמשיך ולגור ברחוב ליד המעון הרשמי של ראש הממשלה". מדובר באזור מגורים, בהצבת מכשול ברשות הרבים ובמניעת גופים אחרים להביע את מחאתם-שלהם במקום. לשיטת העירייה, מאזן הנוחות אינו נוטה לעבר המבקשים, המוסיפים לפעול שלא על-פי הדין, אלא לטובתה, שכן אם יתקבל הערעור ניתן יהיה לשוב ולהציב את אוהל המחאה.

נטען עוד, כי כבר בעבר התחייבה המבקשת 1 בכתב לפנות את המקום.

6.

לאחר תום הדיון הוברר, כי הערעור נקבע לשמיעה לפני מותב תלתא ביום 24.4.2012. נמצא, כי ההכרעה הנדרשת במסגרת הבקשה דנן מתייחסת לפרק זמן קצר. כיוון שגם אם הבקשה היתה נדחית היה מקום לקצוב למבקשים פרק זמן להתארגנות, נראה כי, הלכה למעשה, הצורך בהחלטה כמעט התייתר.

בנסיבות אלה, וכדי שלא לקטוע את המהלך המתקיים מזה כחודשיים כשבעוד כשבוע יתקיים הדיון בערעור, ניתן בזאת סעד זמני כמבוקש, מבלי שיש בכך קבלת או דחיית הטענות לגופן.

7.

אני קובע, איפוא, כי צו הביניים, כפי שניתן בבית המשפט לעניינים מינהליים, יעמוד בתוקפו עד לסיום הליכי הערעור שהגישו המבקשים.