בש"מ 3598/21 מנהל הארנונה של עיריית ירושלים נ. רועי חוג'ה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ולא בלי התלבטות החלטתי להיעתר לבקשה ולהאריך את המועד להגשת ההליך הערעורי עד למועד הגשתו לפועל, וזאת חרף האיחור שנפל בהגשתו.

בבסיס הבקשה עומדת טענת באת-כוח המבקש לפיה טעתה לחשוב כי עם כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין החדשות ) הוארך משך הזמן להגשת ערעור בזכות על פסק-דין של בית המשפט לענינים מינהליים, מארבעים וחמישה ימים לשישים ימים, באותו אופן שבו הוארך פרק הזמן להגשת ערעור בזכות על פסק-דין בהליך אזרחי "רגיל". לטענת באת-כוח המבקש, רק בדיעבד התברר לה כי המועד להגשת ערעור בזכות על פסק דין של בית המשפט לענינים מינהליים – ארבעים וחמישה ימים – נותר על כנו גם לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין החדשות (וראו בהקשר זה תקנות 33(א) ו-34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000).

בפסיקתו של בית משפט זה נפסק זה מכבר כי טעות שבדין, בפרט כשהמבקש מיוצג, אינה משמשת בדרך כלל צידוק לאיחור בהגשת ההליך הערעורי (ראו, בש"מ 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה , פיסקה 8 (10.1.2012); בש"א 1839/20 פלונית נ' קופת חולים מאוחדת , פיסקה 8 (16.3.2020)). ככלל, טעות מסוג זה ניתנת למניעה באמצעות בדיקה פשוטה של הוראות הדין, בפרט משהסתיימה "תקופת ההסתגלות הראשונה" של תקנות סדר הדין החדשות (ראו והשוו, בש"א 1898/21 פלוני נ' פלונית (14.4.2021)). יחד עם זאת, בבקשה שנתמכה בתצהיר הצביעה באת-כוח המבקש על נסיבות רפואיות חריגות אשר מפאת צנעת הפרט לא יובא לגביהן פירוט בהחלטה זו ואשר נותנות הסבר לטעות שנפלה. לנוכח נסיבות חריגות אלה באתי לכלל מסקנה כי האיזון הראוי בין השיקולים הרלוונטיים השונים מצדיק במקרה דנן את מתן הארכה המבוקשת. יוער, כי נתתי דעתי גם לכך שהמשיב לא העלה טענה ממשית כי הסתמך על סופיותו של פסק-הדין וכי ההליך הערעור עצמו כבר צורף למעשה לבקשת הארכה עצמה, כך שמתן ארכה זו לא יוביל לעיכוב נוסף בהגשת ההליך.

הבקשה מתקבלת אפוא.

המזכירות תפתח תיק מתאים ותתייק בו את החלטתי זו.