בש"מ 6151/12 פרנקל ובניו נכסים (1995) בע"מ נ. הוועדה המחוזית לתכנון ולבני

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה. פסק-הדין ניתן ביום 5.8.2012, ובו נדחתה עתירתה של המבקשת נגד ההחלטה לחייבה בהיטל השבחה בגין מימוש זכויות בנכס מקרקעין, בסכום שנקבע על-ידי שמאית מקרקעין מטעם המשיבה. בשל תקלה לא הובא התיק לבחינתי עד עתה.

הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 16.8.2012. המבקשת מציינת כי בית המשפט המחוזי קבע בפסק-דינו שאין מניעה כי המבקשת תיזום הליך למינוי שמאי מכריע, והמבקשת אכן פעלה כך לאחר שהומצא לה פסק-הדין (ביום 7.8.2012). המבקשת גורסת כי ראוי שהערעור על פסק-הדין יוגש לאחר שתתקבל הכרעתו של השמאי המכריע, זאת הן לאור העובדה שבקשת הארכה מוגשת בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור, הן לאור העובדה שהפנייה לשמאי המכריע היא לפי עמדתה של המשיבה, הן בשים לב לאפשרות שההליך לפני השמאי המכריע ייתר את הצורך בהגשת ערעור או יצמצם את גדרי המחלוקת.

המשיבה הגישה תגובה שבה התנגדה למתן הארכה המבוקשת, תוך שהיא מבהירה כי קיימת הבחנה בין טענותיה של המבקשת לעניין עצם החיוב לבין טענותיה הנוגעות לשומה הספציפית. לדעת המשיבה, אין מקום לאפשר למבקשת לשמור לעצמה את האפשרות לטעון בסוגיה העקרונית של עצם החיוב, לאחר שהשמאי המכריע יקבע את שיעור החיוב. המשיבה אף טענה כי על-פי דין הפנייה לשמאי המכריע יכולה להיעשות רק במקום שבו אין מחלוקת על עצם הטלת ההיטל. בהקשר זה הפנתה המדינה להוראת סעיף 14(ב)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (הנזכרת גם בפסק-הדין של בית המשפט קמא).

ביום 5.9.2012 ניתנה על-ידי החלטה בזו הלשון:

לאחר בחינת טענות הצדדים מצאתי כי לכאורה מתעורר קושי בבקשה להארכת מועד. ראשית, המבקשת חפצה להיבנות מעמדתה של המשיבה באשר לפנייה לשמאי מכריע. אולם, מעיון בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי עולה בבירור כי עמדה זו של המשיבה – שאומצה על-ידי בית המשפט – היא "בהנחה שנשמט הבסיס מטענותיה האחרות של המבקשת", ואילו המבקשת, כך לפי הבקשה שלפניי, מעוניינת לשמור על כל טענותיה לרבות באשר לעצם החיוב. שנית, לאור פסק-הדין של בית המשפט המחוזי (עמ' 5-4) ולאור לשונו של סעיף 14(ב)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, נראה לכאורה כי הסדר הראוי הוא למצות תחילה את הטענות בדבר עצם החיוב.

אפשרתי למבקשת להתייחס לאמור לעיל, וביום 9.9.2012 הוגשה הודעה מטעמה שבה נטען, בין היתר, כי עמדת המשיבה בבית המשפט קמא (בשונה מעמדתה היום) הייתה שניתן להעלות לפני השמאי המכריע גם טענות לגבי החיוב עצמו. זאת ועוד, לדברי המבקשת עמדה זו של המשיבה אף מצאה לאחרונה ביטוי בהחלטה של ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה. עוד הוסיפה המבקשת כי בינתיים מונה שמאי מכריע ונקבע דיון לפניו (בחודש נובמבר 2012).

ביום 27.9.2012 הגישה המשיבה את התייחסותה להודעת המבקשת מיום 9.9.2012. המשיבה הבהירה כי לשיטתה אין מניעה שהשמאי המכריע ידון בטענות הפרטניות של המבקשת הנוגעות לתכניות הרלוונטיות, זאת להבדיל מטענות עקרוניות באשר לעצם סמכותה של הוועדה המחוזית להטיל היטל השבחה. בעניין זה – כך טוענת המשיבה – עמדתה נותרה כשהייתה. מכל מקום, לדעת המשיבה אין מחלוקת כי בפי המבקשת טענות בדבר עצם החיוב שלא ניתן להעלותן לפני השמאי המכריע, ואין מקום לאפשר למבקשת "לאחוז בחבל משני קצותיו".

מעיון בטענות הצדדים עולה כי קיימות מחלוקות הנוגעות בגופם של דברים, ואיני רואה מקום וצורך להכריע בעניינים אלה או לקבוע מסמרות לגבי עמדות שהוצגו לפני בית המשפט קמא ולגבי טיעונים שעשויים להיות מובאים לפני בית המשפט של ערעור (ככל שיוגש ערעור). לאחר ששקלתי את כלל טענות הצדדים, והבאתי בחשבון את האמור בהודעת המבקשת כי בינתיים מונה שמאי מכריע ונקבע דיון לפניו במועד קרוב, החלטתי ליתן ארכה קצובה כמבוקש, לאמור: המבקשת תהא רשאית להגיש את הערעור תוך 15 ימים ממועד החלטתו של השמאי המכריע, או תוך 3 חודשים מהיום, לפי המוקדם. מובהר בזאת כי אין בהחלטתי זו כדי למנוע מהמשיבה להעלות בגדרי הליך הערעור – ככל שיוגש – כל טענה בדבר נפקות הפנייה לשמאי המכריע.

ככל שהמבקשת אכן תגיש ערעור, עליה לציין בפתח ההליך את דבר הארכה ולצרף עותק של החלטתי-זו כנספח.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.