בש"מ 6902/15 כן לזקן - לקידום זכויות הזקנים נ. עיריית ירושלים ואח'

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 18.8.2015. בהחלטתו אישר בית המשפט המחוזי בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המבקשת נגד המשיבות, אך הורה בגדרה על החלפת המבקשת כתובעת ייצוגית.

במסגרת הבקשה עוררה המבקשת את שאלת סיווגה של ההחלטה ודרך ההשגה הנכונה עליה. לסברת המבקשת נכון לסווג את חלק ההחלטה המורה על החלפתה כתובעת מייצגת כ"פסק דין" שכן מבחינתה זהו סוף דרכה בהליך. המשיבות לעומת זאת סבורות כולן, כי יש לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת".

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר, הגעתי למסקנה כי דרך ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 18.8.2015 על כל חלקיה, כולל הקביעה בדבר החלפת התובעת המייצגת, היא בדרך של בקשת רשות ערעור.

2.

התנאים אשר בהתקיימם רשאי בית המשפט לאשר תובענה ייצוגית קבועים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להן: חוק תובענות ייצוגיות ). במסגרת סעיף זה נקבעה סמכותו של בית המשפט להורות על החלפת תובע מייצג (ראו סעיף קטן (ג) לסעיף 8 הנ"ל). עוד נקבע בסעיף 8(ד) לחוק תובענות ייצוגיות כי "החלטה לאשר תובענה ייצוגית לפי סעיף זה, ניתנת לערעור אם ניתנה רשות לכך בגוף ההחלטה או מאת בית המשפט שלערעור".

דהיינו, לפי הוראת סעיף 8(ד) לחוק תובענות ייצוגיות, השגה על החלטה לאשר תובענה ייצוגית תעשה בדרך של בקשת רשות ערעור.

לטענת המבקשת אין מקום להחיל הוראה זו על החלטה בדבר החלפת תובע מייצג, בציינה כי אין מקום ליתן להוראת סעיף 8(ד) לחוק תובענות ייצוגיות פרשנות מרחיבה, אלא ראוי לצמצמה להשגה על החלטת האישור עצמה (להבדיל מהחלפת תובע מייצג הנקבעת בגדרה). עוד הדגישה המבקשת כי במקרה דנן המשמעות של החלפתה כתובעת מייצגת עשויה להוביל לסיום ההליך כולו, שכן קיים קושי מובנה לאתר תובע מייצג חלופי, וגם בכך יש לתמוך בסיווג ההחלטה כפסק דין. איני מוצאת לקבל טענות אלה.

ראשית, נראה כי לשון סעיף 8(ד) לחוק תובענות ייצוגיות, הקובעת כי על החלטה בדבר אישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 8 לחוק ניתן להשיג בדרך של בקשת רשות ערעור, ברורה, ואין בה עוגן לפרשנות אותה מעוניינת המבקשת להקנות לה ולפיה סעיף קטן (ד) אינו חל על חלק ההחלטה המתקבל מכוח סעיף קטן (ג) (ראו גם חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 646 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין )). אעיר בהקשר זה כי אין ממש בטענת המבקשת לפיה אם תתקבל פרשנותן של המשיבות תהא המסקנה כי גם החלטה הדוחה בקשה לאישור תובענה כייצוגית טעונה רשות לערער, שכן סעיף 8(ד) לחוק תובענות ייצוגיות מתייחס ל"החלטה לאשר תובענה ייצוגית". זאת להבדיל מהחלטה הדוחה בקשה לאישור.

שנית, גם במהות הדברים נראה כי סיווגה של החלטה בדבר החלפת תובע מייצג כהחלטה אחרת, ולא כפסק דין, עונה אחר התכליות שבבסיס חוק תובענות ייצוגיות.

אכן, בהליך "רגיל" החלטה אשר משמעותה האופרטיבית היא כי סעד אשר התבקש בהליך ניתן למגישו או נשלל ממנו, היא פסק דין (ראו בן נון וחבקין , 107-113). ואולם ההליך אשר בגדרו ניתנה ההחלטה דנן אינו הליך "רגיל" אלא הליך של תובענה ייצוגית אשר לו מאפיינים יחודיים, והמבקשת, במעמדה כתובעת מייצגת, אינה בעל דין "רגיל" אלא משמשת היא כמייצגת לחברי הקבוצה אשר בשמם ולטובתם הוגש ההליך (ראו בר"ם 4303/12 אינסלר נ' המועצה האיזורית עמק חפר , פסקאות 10-19 (22.11.2012) (להלן: עניין אינסלר )).

אחד המנגנונים המיוחדים אשר נקבעו בחוק על מנת "להבטיח שאינטרס הקבוצה ואינטרס הציבור יעמדו לנגד עיני בית המשפט בצמתים שונים של ההליך שבהם מערך התמריצים עלול להוביל לתוצאה לא יעילה" הוא המנגנון המאפשר החלפתו של תובע מייצג או בא-כוחו. מנגנון זה, כך נקבע, "משקף העדפה של המהות על-פני המיהות, כלומר: העדפת האינטרסים של הקבוצה והציבור בהכרעה בשאלה האמיתית השנויה במחלוקת על-פני האינטרס האישי של יוזמי ההליך" (עניין אינסלר , פסקה 13. כן ראו ע"א 4333/11 סלומון נ' גורי יבוא והפצה בע"מ , פסקה 21 לחוות דעתה של כב' השופטת ע' ארבל (12.3.2014)). ובמילים אחרות, המוקד של החלפת תובע מייצג אינו בשלילת הסעד ממנו, כי אם באישור התובענה עבור חברי הקבוצה כולם. על כן, מאפייניו היחודיים של הליך התובענה הייצוגית תומכים במסקנה כי יש לראות בהחלטה בדבר החלפת תובע מייצג, הניתנת כחלק מהחלטה המאשרת תובענה כייצוגית, כ"החלטה אחרת" עליה ניתן להשיג בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור. עוד אוסיף כי שיקולים של מדיניות משפטית תומכים אף הם במסקנה זו, כך שדרך ההשגה על כל חלקיה של החלטה המאשרת תובענה כייצוגית תהא זהה, בהתאם לקבוע בהוראת סעיף 8(ד) לחוק תובענות ייצוגיות.

הנה כי כן, דרך ההשגה הנכונה על החלטת בית המשפט בדבר החלפת תובע ייצוגי, היא הגשת בקשת רשות ערעור.

3.

הפועל היוצא של מסקנה זו היא שבקשת הארכה שבפניי הוגשה יומיים לאחר חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי (ועותק של בקשת רשות ערעור הוגש לבית המשפט, בכפוף למתן החלטה בבקשת הארכה, שבעה ימים לאחר חלוף המועד).

מן הבקשה, ההשלמה והתשובה שהגיש בא-כוח המבקשת עולה כי איחור זה נבע מסברתה של המבקשת לעניין סיווג ההליך (שכן לו היינו מסווגים את ההחלטה כפסק דין הוגש ההליך בפועל טרם שהמועד להגשתו חלף), מהמתנת בא-כוח המבקשת להחלטה בבקשה שהגיש לבית המשפט המחוזי בקשר עם ההחלטה בדבר החלפת המבקשת כתובעת מייצגת, משגגתו לעניין מניין הימים (ובמאמר מוסגר אציין כי בניגוד לטענתו אין מדובר באיחור של יום אחד, אלא של יומיים), ומעומס עבודה.

המשיבות, למעט המשיבה 4 אשר הותירה את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט, מתנגדות למתן הארכה.

מבלי שנעלם מעיני הקושי בהתנהלות בא-כוח המבקשת - אשר נוכח אי הבהירות לעניין דרך ההשגה על ההחלטה ראוי היה כי יגיש את הבקשה מבעוד מועד, ובנוסף שגגתו לעניין מניין ימי הפגרה היא טעות אשר ניתן וראוי היה להימנע ממנה - סבורני כי בסופו של יום איזון בין כל השיקולים הצריכים לעניין מטה את הכף אל עבר קבלת הבקשה.

בין היתר לקחתי בחשבון בעניין זה את משך האיחור (הבקשה הוגשה כאמור יומיים לאחר חלוף המועד להגשת ההליך), את התרשמותי כי השגגה לעניין מניין הימים היא שגגה שאירעה בתום לב, ואת העובדה שהמשיבות הגישו אף הן הליכים ערעוריים על החלטת בית המשפט המחוזי, כך שבשלב זה ממילא אין מדובר בהחלטה חלוטה והמשיבות לא שינו מצבן לרעה על בסיסה (וודאי שלא בפרק הזמן הקצר שבין המועד האחרון להגשת ההליך לבין מועד הגשת הבקשה).

עוד יש ליתן משקל למהות ההליך שהגשתו מתבקשת ולשאלות שהוא מעורר, וסבורני, מבלי להביע עמדה לגופם של דברים, כי גם בכך יש לתמוך במסקנה כי אין מקום לחסום את דרכה של המבקשת להעלאת טענותיה בבית משפט זה.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.

המזכירות תפתח תיק מתאים בו תתויקנה בקשת רשות הערעור והחלטתי זו.