בש"מ 7482/10 עיריית נצרת עילית נ. חברת לוקי בניה בע"מ

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים נצרת, במסגרתו התקבלה עתירת המשיבה באופן חלקי תוך חיוב המבקשת בהוצאות המשיבה ושכר-טרחת עו"ד בסך 12,000 ש"ח.

פסק-הדין קמא ניתן ביום 26.8.2010 בהעדר הצדדים. לטענת באת-כוח המבקשת - עיריית נצרת עילית - פסק-הדין הומצא לידי פקידת הדואר במשרדי העירייה ביום 31.8.2010. לפי הטענה, פסק-הדין נותב אל המחלקה המשפטית של באת-כוח המבקשת רק ביום 5.9.2010 "ככל הנראה בשל טעות אנוש" – כך לשון הבקשה והתצהיר שצורף לה. עוד נטען כי נוכח מספר ימי העבודה המועט בשל פגרת החגים ונוכח מצוקת כוח אדם, התעכבה הכנת הודעת הערעור ומכאן הצורך באורכה המבוקשת. המשיבה מתנגדת לבקשה.

דין הבקשה להידחות. בהתאם לתקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית משפט לעניינים מנהליים הוא 30 ימים. מאחר ופסק-הדין דלמטה הומצא למשרדי המבקשת לפי טענתה ביום 31.8.2010, הרי המועד החוקי האחרון להגשת הערעור בהתחשב בפגרת חג הסוכות היה ביום 10.10.2010. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 14.10.2010, קרי- באיחור של 4 ימים. לאיחור זה לא הוצג טעם מיוחד כנדרש בתקנה 38 לתקנות הנ"ל: ראשית , טענות באת-כוח המבקשת בדבר הטעות "שככל הנראה" ארעה ועומס העבודה, נטענו באורח סתמי וללא פירוט כדבעי. אין בכוחן של טענות כלליות אלה, כשהן לבדן, כדי להוות טעם מספק לאורכה המבוקשת. שנית , לטענת באת-כוח המבקשת, פסק-הדין המחוזי הגיע לידיה ביום 5.9.2010, קרי- 26 ימים לפני תום התקופה הקבועה בדין להגשת הערעור. בבקשתה לא הציגה באת-כוח המבקשת הסבר ממשי מדוע לא הוגש הערעור במועד, או למצער- מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך התקופה הקבועה לכך בדין. בנסיבות אלה, הגשת ההליך באיחור בלא שהוגשה בקשת אורכה עובר לתום המועד החוקי, עשויה להעיד על הקלת ראש בסדרי הדין (ראו והשוו: רע"א 6241/08 זילבר נ' אהרוני , פס' 12-13 (לא פורסם, 17.11.2008)). ושלישית , למקרא נימוקי הודעת הערעור נשוא בקשת האורכה, וכן הסעדים שהתבקשו במסגרתה המופנים בעיקרם כנגד חיוב המבקשת בהוצאות, עולה כי סיכוייו הלכאוריים של הערעור אינם נחזים להיות גבוהים במידה המטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה.

בהתחשב בכך שהמבקשת לא הצביעה על טעם משכנע לאיחור בהגשת ההליך ואף לשיהוי בהגשת הבקשה שלפניי, ובהתחשב בסיכוייו הלכאוריים הלא גבוהים של הערעור, באתי למסקנה כי בנסיבות העניין מן הראוי להעדיף את האינטרס הפרטי והכללי בדבר סופיות הדיון, הצבת גבול להתמשכות ההליכים וכן הוודאות המשפטית בהפעלתם של סדרי הדין. הבקשה נדחית אפוא. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 2,000 ₪.