בש"מ 9138/04 דוד מילשטיין, עו"ד נ. ועד מחוז ת"א

1.המבקש הורשע בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בשורה של עבירות משמעת בגין שש פרשיות שונות. נגזרו עליו עונשי השעיה וקנסות. ערעוריו לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, נדחו ברובם, למעט כמה מהם בהם הוקל עונשו. המבקש הגיש ערעורים על כל ההכרעות בכל הפרשיות וכך גם המשיב, בכל הנוגע לעונשים שנגזרו על המבקש. בית המשפט העליון נתן בנדון שני פסקי דין: באחד – מיום 8.9.2004 נדחו שניים מן הערעורים, האחד של המשיבה שחזרה בה מערעורה, והשני של המבקש שכל שנקבע גביו הוא כי בית המשפט לא שוכנע כי הרשעתו או חומרת עונשו מצדיקות התערבות בית משפט זה. העונש שנגזר על המבקש עוכב עד ליום 1.11.2004. בפסק דין שני, מיום 20.9.2004 נדונו יתר הערעורים. בית המשפט העליון דחה את כל ערעוריו של המבקש בנוגע להרשעתו בקובלנות השונות ובאשר לעונשים שנגזרו עליו. בה בעת, נתקבלו ערעורי המשיב על חומרת העונש. תוצאת פסק דין שני זה היתה כי הוטל על המבקש עונש השעיה בפועל לתקופה של חמש שנים, נוסף על עונשים אחרים שנגזרו עליו בפרשות השונות. גם עונש זה עוכב עד ליום 1.11.2004.

2.ביום 12.10.2004 הוגשה לבית משפט זה עתירה לדיון נוסף בפסקי הדין שניתנו בעניינו של המבקש. לעתירה צורפה בקשה להארכת מועד. טעמי האיחור היו שניים: האחד , "פגרת חג הסוכות"; השני , מכתב ששלח לכאורה המבקש למשיב ביום 26.9.2004, בפקסימיליה ובגיבוי טלפוני, ולא נענו. במכתב זה – שצורף לבקשה – מבקש מן המשיב להעביר למבקש החלטות של ועדות האתיקה והעתקי החלטות הוועדות ופרוטוקולי הדיון שלהן, והכל לצורך "בדיקת הסמכות לפיהן נתקבלו החלטות הוועדות הנ"ל". לטענת המבקש, כאמור בתצהירו, "בהעדר תשובה למכתב וחוסר ההתייחסות נוצר הצורך בהגשת הבקשה להארכת מועד באיחור". ביום 28.10.2004 הוגשה התגובה לבקשה להארכת המועד, שהובאה בפני זה עתה. המשיב מבקש כי אדחה הבקשה להארכת המועד. אין בעתירה לדיון נוסף עצמה ממש, כך נטען, וכמו-כן, לא עולה מן התצהיר "טעם מיוחד" להארכת המועד. כל שביקש המבקש לעשות במכתב ששלח למשיב הנו "דייג ראיות" ללא כל בסיס. המבקש לא טרח לציין במכתבו זה, כי הוא מבקש להגיש עתירה לדיון נוסף. על כך יש להוסיף, כי המבקש איחר באופן משמעותי, שכן המועד להגשת העתירה לדיון נוסף על פסק הדין הראשון (מיום 8.9.2004) היה ביום 23.9.2004, והמועד להגשת העתירה לדיון נוסף על פסק הדין השני (מיום 20.9.2004) חלף לו ביום 10.10.2004. מכאן שיש לדחות הבקשה להארכת המועד.

3.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת מועד, להידחות. תקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד – 1984 (תקנה 4) מחייבת קיומו של "טעם מיוחד" לשם הארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף. גם אם אניח כי נוכח מהות ההליך והאופי המעין פלילי שלו, כמו גם העונש שהוטל על המבקש והפגיעה בחופש העיסוק שלו – ראוי הוא לפרש את מיוחדות הטעם הנדרש באופן המקל עימו (וראו לעניין זה בש"ם 8266/04 עו"ד מרק צל נ' ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדי ן (לא פורסם)) – הרי שעדיין יש להראות טעם לאיחור זה. כך בייחוד שעה שהמדובר בעתירה לדיון נוסף, שמטבע הדברים סיכוייה אינם מן הגבוהים שכן נדרשת היא להצביע על קשיות, חידוש, חשיבות או סתירה להלכה קודמת ובהיעדר אלו חזקה על פסק דינו של בית המשפט העליון כי הוא חלוט וסופי. בבחינה של נסיבות המקרה כולן הגעתי למסקנה כי העותר לא ביסס טעם מעין זה. הטענה כי פגרת חג הסוכות היא עילה להארכת המועד אין בה די. המבקש לא פירט – לא בבקשתו ולא בתצהירו – כיצד היה בפגרה להביא לאיחור שאירע. האם טעה? האם הוטעה? האם לא הספיק להיערך? האם היה זקוק לחומר מסוים שלא יכול היה להשיגו בשל הפגרה? לשאלות אלו אין מענה בחומר שבפני שכל שנאמר בו הוא כי "פגרת סוכות דחתה גם היא את מועד הבקשה". היעתרות לבקשה להארכת המועד רק בשל הטעם כי בחג הסוכות היתה פגרה אינה מוצדקת, ובוודאי שאין היא עולה כדי טעם מיוחד כשלעצמו. טענתו השנייה של המבקש, אף בה אין כדי להביא להארכת המועד. אמת, המבקש פנה אל המשיב במכתב כי יועברו לו החלטות ופרוטוקולים בנושאים שונים הקשורים לעניינו. פניה זו נעשתה – על פי תאריך המכתב עצמו – לא לפני יום 27.9.2004. במועד זה כבר חלף מועד הגשת העתירה לדיון נוסף על פסק הדין הראשון. זאת ועוד: עיון במכתב עצמו אינו מאפשר לדעת במה יש בחומר המבוקש כדי להקים למבקש עילה לדיון נוסף להבדיל מעילה לערעור נוסף. המבקש אינו שופך כל אור על תמיהה זו בבקשה שהגיש ובתצהיר שצורף לה. מכאן שכלל לא ברור מה יש בחומר המבוקש כדי להועיל לעתירתו לדיון נוסף, ומדוע היה באי קבלת החומר כדי לעכב את הגשת העתירה. חיזוק משמעותי לתהייה זו מצוי בעובדה כי העתירה הוגשה לבסוף מבלי שנתקבל המענה למכתב הנדון. המבקש אף לא ציין במכתבו זה כי עומד הוא להגיש עתירה לדיון נוסף וממילא יש ליתן משקל על כן לאינטרס של המשיב "שלא להיות מוטרד" בהליכים משפטיים נוספים לאחר שחלף המועד מבלי שידע על הכוונה להגיש הליך נוסף. על כל אלו יש להוסיף כי שיקול מרכזי בנטיה להיעתר להארכת מועד בבקשה שעניינה איחור בהגשת עתירה לדיון נוסף הוא סיכויי ההליך (ראו בש"א 8492/04 עזבון המנוח ג'אאוד בזלמיט נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עיון בעתירה שהגיש המבקש מגלה כי המדובר למעשה בערעור נוסף ולא בעתירה לדיון נוסף שיש בה ממש וככל שהדברים אמורים בבקשה שבפני, יש לשיקול זה משקל המביא יחד עם השיקולים האחרים לדחיית הבקשה.

4.התוצאה היא כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות. ממילא אין נדרשת בשלב זה הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בדיון הנוסף.