בש"פ 1003/02 מדינת ישראל נ. אחמד קנואת

1.לפני ערר של המדינה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן-הנשיא ע' ר' זועבי) בה דחה את בקשת המדינה לעצור את המשיב והורה לשחררו בערובה.

2.המשיב והמתלוננת היו חברים. המשיב נשוי לאישה אחרת. ואולם, עיסוקו כנהג משאית, עיסוק בגינו הוא נעדר רבות מהבית, איפשר לו לקיים קשר הדוק עם המתלוננת. המתלוננת, גרושה ואם לשלושה ילדים, מתגוררת באזור עפולה. משפחתו של המשיב מתגוררת לא הרחק משם. בנה הבכור של המתלוננת הוא חייל בשירות סדיר, אחת מבנותיה היא כבת 15 והבת הקטנה כבת 5.

3.בתקופה שבין מרץ 2001 ועד למועד מעצרו של המשיב ב18.1.02-, התראו השניים לעיתים תכופות, קיימו יחסי-מין, המשיב נהג לקנות למתלוננת מתנות. כפי שציין המשיב עצמו, ילדיה של המתלוננת הכירו אותו בתור החבר של אמם.

4.המשיב הואשם בכמה עבירות של תקיפת בת-זוג, גרימת חבלה חמורה, גרימת חבלה של ממש ואיומים. היחסים בין בני-הזוג ידעו עליות ומורדות. המשיב תיאר כי מעת לעת נפרדו, ואחר-כך או שהמתלוננת היתה מתקשרת אליו או שהוא היה מתקשר אל המתלוננת ואחר-כך היו "חוזרים לחיים כרגיל".

הערכאה הראשונה קבעה - ובדין קבעה - כי יש ראיות לכאורה לכך שהמשיב תקף את המתלוננת בתקופת היכרותם תקיפות רבות. בחלק מהמקרים הוא גרם לה חבלות. בתקיפה האחרונה, בסמוך למעצרו של המשיב, נגרם למתלוננת נקב בעור התוף באוזן. חומר הראיות כולל צילומים של המטומות רבות בכל חלקי גופה של המתלוננת. המשיב כופר בכך שתקף את המתלוננת, אם כי הוא מאשר שהיו ביניהם מריבות וצעקות, כולל בלילה האחרון ב16.1.02-, שלאחריו הוגשה התלונה. להודעות המתלוננת יש תימוכין רבים: עדותה של עובדת סוציאלית, שסיפרה שכחודש לפני התלונה, הגיעה למשרדה המתלוננת, סיפרה לה שהמשיב היכה אותה, הראתה לה סימני חבלה כחולים בזרועותיה, ברגליה, בגבה התחתון וליד עין שמאל. העובדת הסוציאלית הציעה למתלוננת לפנות למשטרה ולבית-המשפט, אך זו סירבה וביקשה מהעובדת הסוציאלית שלא תספר לאיש. היא סירבה גם להיכנס למקלט לנשים מוכות והסבירה כי היא רוצה להסדיר את היחסים בינה לבין המשיב בכוחות עצמה, בלי התערבות חיצונית. גם מדריכה לשעבר של המתלוננת, בקורס שהתנהל בחלק מהתקופה הרלבנטית, הבחינה בהמטומות שונות אצל המתלוננת וזו סיפרה לה שחברה מכה אותה וכי היו מקרי תקיפה אחרים. גם בתה של המתלוננת, בת ה15-, ראתה ארוע אחד בו תקף המשיב את אמה, היא גם צילמה סימני חבלה לבקשת אמה. יש איפוא, לעדות המתלוננת תימוכין רבים. המשיב נשאל בהודעתו מיום 20.1.02 מדוע תעליל עליו המתלוננת עלילות. תשובתו הייתה "לא יודע מה הסיבה, יש קשר טוב בינינו". עוד הוסיף שלמתלוננת קשר טוב עם משפחתו.

במכלול הנסיבות שתוארו, תמימת דעים אני, כאמור, עם הערכאה הראשונה כי ישנן ראיות לכאורה נגד המשיב.

כמו הערכאה הראשונה אין אני סבורה שיש צורך להיכנס בשלב זה לשאלה המשפטית האם מדובר בעבירות של תקיפת "בת-זוג". לא סיווגה הפורמלי של העבירה כפשע או כעוון יכריע את הכף אלא, מהותם של המעשים שעשה לכאורה המשיב והנסיבות הנלוות לכך, הכרוכות בעניין עילת המעצר.

הערכאה הראשונה שיחררה את המשיב בתנאים מגבילים: ערבויות שונות, הפקדה כספית של 50,000 ש"ח, איסור יצירת קשר עם המתלוננת או מי מהעדים. על-פי התנאים המשיב יכול היה להמשיך בעבודת הובלות על משאיות ומעבידו התחייב לפקח עליו, כך שיהיה עמו בקשר באמצעות מכשיר קשר וביקורת סידורי עבודה. תנאי מרכזי בתנאי השחרור בערובה הוא שהמשיב לא יחצה את קו הרוחב של חדרה, מזרחה וצפונה. בית-המשפט ציין כי נראה לו שעל אף חזקת המסוכנות, ניתן להסתפק בחלופת מעצר שיש בה כדי להבטיח את שלומה של המתלוננת וילדיה, על-ידי הרחקת המשיב לאזור מרוחק מאוד מאזור מגוריה של המתלוננת.

לדעתי, בנסיבותיו של עניין זה, שום חלופת מעצר אין בה כדי להבטיח את שלומה של המתלוננת ואין מנוס מהחזקתו של המשיב במעצר עד לסיום ההליכים. מה שמביא אותי למסקנה זו הוא היחס האובססיבי של המשיב כלפי המתלוננת. יחס אובססיבי זה עולה מעדות המתלוננת. כך, למשל, סיפרה לגבי אחד האירועים נשוא האישום, כי המשיב הגיע לביתה, לא מצאה בבית וכשחזרה דרש לדעת היכן היתה. היא השיבה שהייתה אצל חברה, אך המשיב טען שהיא משקרת והיכה אותה לעיני בתה. המתלוננת ביקשה כי ילכו לחברתה, כדי שהמשיב ייווכח שאכן שהתה שם, אך בדרך היכה אותה המשיב לעיני עוברים ושבים, אשר הזעיקו משטרה. המשיב והמתלוננת הסתתרו כך שהמשיב לא נתפס. בתה של המתלוננת סיפרה לגבי הארוע בו נכחה כי המשיב התקשר למתלוננת בפלאפון ודרש ממנה לבוא. כשהיא הגיעה היכה אותה בכל חלקי גופה ודרש לדעת "איפה היית כל הזמן". באירוע אחר הנזכר בכתב-האישום, היכה המשיב את המתלוננת, בשל כך שרקדה עם מעבידה במסעדה בה היא עובדת בעפולה. המתלוננת סיפרה גם שהמשיב נהג לנשוך אותה בחלקי גופה השונים, כדי שלא יהיה לה קשר עם אחר.

נסיבות אלה ונסיבות נוספות העולות מתוך החקירה, מלמדות על יחס רכושני של המשיב כלפי המתלוננת. קנאתו מביאה אותו לכאורה, לאיבוד עשתונות. על אדם כזה לא ניתן לסמוך שלא יפר את תנאי השחרור בערובה ויחצה את "קו הרוחב" של חדרה ויגיע אל המתלוננת וישוב לתקוף אותה וגם לאיים עליה, או חלילה מעשים חמורים מאלה. יפים לעניין זה דבריה של השופטת פרוקצ'יה בבש"פ 3490/00 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) בו קיבלה ערר של המדינה על שחרור בן-זוג אלים, ששוחרר לתנאי מעצר בית מלא. וכך אמרה:

"העבירות נשוא כתב האישום נעברו, לכאורה, על רקע מערכת יחסים מתמשכת שנילווה לה יסוד רגשי עז. קיומה של מערכת יחסים זו הביאה לרצף מעשי אלימות קשים מצד המשיב כלפי המתלוננת והיא מניחה יסוד לחשש כי כל עוד לא נותק הקשר בין בני הזוג עלולים מעשי האלימות להישנות, בבחינת מעשים המונעים על ידי דחפים אמוציונליים היוצאים מגדר שליטה. במצב דברים זה אין על פי רוב ערך רב לתחימה פורמלית של איזורים גיאוגרפיים בהם מותר או אסור לשהות, או לאיסורים על יצירת קשר עם בן הזוג, והגבול בין כיבוד תנאי השחרור והפרתם הבוטה והמסוכנת הוא דק כחוט השערה. הפרה בנסיבות כאלה עלולה להיות הרת אסון, ואת האחריות הכרוכה בסיכון להתרחשותה קשה ולא ראוי לקחת. מטעמים אלה, ועל רקע העבירות המיוחסות למשיב, אני מתקשה לראות בעובדה כי המשיב ישהה במעצר-בית בעיר אשדוד משום הגנה מספקת לשלום המתלוננת המתגוררת בחולון, והמרחק הגיאוגרפי בין מקום למקום עשוי להתגלות כחסר משמעות של ממש. גם ההבטחה כי המשיב יימצא תחת פיקוח של בן משפחה במסגרת מעצר הבית איננה מספקת במקרה זה ואינה עונה לחששות, שכן מטיבן של העבירות בהן מדובר כאן ומהסכנה הטמונה בהישנותן כי הן עלולות לפרוץ גם מסגרות פיקוח כאלה ואחרות ולכן קשה לראות באמצעי זה משום ערובה מספקת".

מעשי האלימות הקשים של המשיב מצביעים לכאורה על חוסר שליטה עצמית. אין לקחת את הסיכון שימשיך להסתובב חופשי.

אשר-על-כן, מקבלת אני את הערר ומורה על מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים.