בש"פ 3490/00 מדינת ישראל נ. מאיר מלכה

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט צ' הרטל) מיום 14.5.2000 בב"ש 90872/00 בה קיבל את עררו של המשיב והורה על שחרורו מן המעצר עד תום ההליכים בכפוף למילוי תנאים שונים, ביניהם מעצר בית מלא.

בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ג' רביד) החליטה ביום 11.4.2000 על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ובהחלטה נשוא הערר שלפני נקט בית המשפט המחוזי עמדה שונה.

2.רקע הדברים הצריך לענין הוא כדלקמן:

נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית משפט השלום המייחס לו עבירות של תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש, איומים וכליאת שווא. העבירות בוצעו על פי האישומים כלפי חברתו עמה התגורר המשיב במשך מספר שנים, וזאת על רקע מערכת יחסים קשה ובעייתית ביניהם.

על פי האישומים, ביום 29.1.2000 תקף המשיב את המתלוננת, בעט בה והיכה אותה בכל חלקי גופה, וכאשר ביקשה לצאת מהדירה בה שהו, סירב המשיב לכך ותקף אותה בשנית על ידי כך שהשכיבה על הרצפה והמשיך להכותה. באותה הזדמנות איים על חייה באמצעות סכין מטבח אותו הצמיד לגרונה. במהלך התקיפות האלימות באותו ארוע, עיקם המשיב את ידה הימנית של המתלוננת וגרם לה להמטומה בכף יד ימין אשר הצריכה טיפול רפואי.

ביום 10.3.2000 חסם המשיב את דרכה של המתלוננת בעת שנהגה ברכבה, ולאחר מכן יצא ודפק על חלונות רכבה, כאשר היא נעלה עצמה בתוך המכונית מפחד מפני המשיב. כאשר עברה במקום ניידת משטרה, נמלט המשיב מן המקום. בשעות הערב של אותו יום תקף שוב המשיב את המתלוננת והיכה אותה בכל חלקי גופה, וכלא אותה בדירה שלא כדין למשך כל ימי סוף השבוע.

ביום 12.3.2000 ברחה המתלוננת מהדירה לבית אימה. במקום זאת איים עליה המשיב כי יהרוס את רכבה אם לא תדבר איתו, וזאת במטרה להפחידה ולהקניטה.

ביום 16.3.2000 רדף המשיב אחר המתלוננת תקף אותה והפיל אותה ארצה. היא הזעיקה משטרה וכאשר היא והשוטר עלו לדירה, תקף אותה שוב המשיב בנוכחות השוטר על ידי שדחף אותה מחוץ לדירה.

עד כאן לרקע העובדות כפי שהן עולות מכתב האישום, אשר לגביהן אין מחלוקת בין הצדדים ככל שהדבר מתייחס להליך המעצר עד תום ההליכים.

3.בית משפט השלום, בפניו הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים של המשיב, החליט לעוצרו עד תום משפטו לאחר שמצא כי קיימת עילת מעצר כנגדו וכי בנסיבות הענין אין מקום להורות על חלופת מעצר, וכל זאת מן הטעם שאין לתת בו אמון כי יקפיד לקיים את תנאי השחרור בערובה, ואין זה ראוי לקחת סיכון לשלומה ובטחונה של המתלוננת.

בית המשפט המחוזי, בפניו הגיש המשיב ערר על ההחלטה, החליט בהסתמך על תסקיר שירות מבחן משלים, כי יש מקום להורות על חלופת מעצר אשר בין תנאיה יימצא גם התנאי בדבר מעצר בית מלא בבית דודתו של המשיב באשדוד וכן הורה כי על המשיב להתייצב במשטרת אשדוד שלוש פעמים בשבוע.

על החלטה זו עוררת המדינה בפני ובפיה הטענה העיקרית כי בנסיבות הענין אין לקחת סיכון לשלומה של המתלוננת בהוראה של חלופת מעצר, וכי החלופה שנמצאה אינה מקנה את הבטחון הראוי שהמתלוננת והציבור זכאים לו.

ב"כ המשיב מצדו עמד על כך כי שירות המבחן בתסקיר משלים היה נכון להמליץ על חלופת מעצר גם אם קודם לכן סבר אחרת, וטען כי נכון עשה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על שחרור המשיב בתנאים שביניהם שהייה במעצר בית בעיר מרוחקת ממקום מושבה של המתלוננת. הוא ביקש להשאיר את החלטת השחרור בעינה, והיה נכון אף להצבת תנאי שחרור מחמירים יותר במספר עניינים.

4.נתתי דעתי למכלול נסיבות הענין ובאתי לידי מסקנה כי אין מנוס מקבלת הערר ומהשארת העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו, וזאת מהטעמים הבאים:

בהתקיים ראיות לכאורה להוכחת האישומים כנגד המשיב, נראה כי מתקיימת בעניינו עילת מעצר שיסודה בקיום יסוד סביר לחשד כי הוא יסכן את בטחונה של המתלוננת באם ישוחרר מן המעצר. ביצוע מעשי אלימות קשים חוזרים ונשנים כלפי בת-זוגו, כליאתה למשך מספר ימים בסוף שבוע ואיומים כלפיה המיועדים להפחידה, אכן מעלים חשש כי אם ישוחרר יחזור המשיב לביצוע מעשי עבירה כלפי המתלוננת ויסכן את שלומה.

השאלה מתמקדת בקיומה של חלופת מעצר נאותה, כאשר אמת המבחן לכך היא - האם ניתן להשיג באמצעותה את מטרת המעצר בדרך של שחרור בתנאים שפגיעתם בחירות המשיב תהא פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-).

חלופת המעצר שבית המשפט המחוזי הורה עליה כללה מעצר-בית בבית קרובה של המשיב בעיר אשדוד כאשר מקום מגוריה של המתלוננת הוא בחולון. מוקד הענין מתמצה, איפוא, בשאלה האם חלופת המעצר האמורה עונה לתנאי לפיו יש להשיג באמצעותה את מטרת המעצר, ובמקרה זה - את התכלית שבמתן הגנה נאותה לבטחונה ושלומה של המתלוננת.

שקלתי בכובד ראש שאלה זו, תוך מודעות לצורך לאזן באורח נאות בין ערך ההגנה על חירותו האישית של המשיב ככל הניתן בנסיבות הענין, אל מול הערך של הגנה על שלומה של המתלוננת, ובאתי לידי מסקנה כי במקרה זה תכלית המעצר תושג רק בדרך של מעצר המשיב ממש, ובדרך אחרת לא תינתן למתלוננת הגנה נאותה מפניו.

מסקנה זו הינה בלתי נמנעת לאור אופי העבירות בהן מואשם המשיב על רקע מערכת יחסיו עם המתלוננת, כשלכך מתווסף יסוד עברו הפלילי המחזק את תחושת הסיכון הצפוי משחרורו.

העבירות נשוא כתב האישום נעברו, לכאורה, על רקע מערכת יחסים מתמשכת שנילווה לה יסוד רגשי עז. קיומה של מערכת יחסים זו הביאה לרצף מעשי אלימות קשים מצד המשיב כלפי המתלוננת והיא מניחה יסוד לחשש כי כל עוד לא נותק הקשר בין בני הזוג עלולים מעשי האלימות להישנות, בבחינת מעשים המונעים על ידי דחפים אמוציונליים היוצאים מגדר שליטה. במצב דברים זה אין על פי רוב ערך רב לתחימה פורמלית של איזורים גיאוגרפיים בהם מותר או אסור לשהות, או לאיסורים על יצירת קשר עם בן הזוג, והגבול בין כיבוד תנאי השחרור והפרתם הבוטה והמסוכנת הוא דק כחוט השערה. הפרה בנסיבות כאלה עלולה להיות הרת אסון, ואת האחריות הכרוכה בסיכון להתרחשותה קשה

ולא ראוי לקחת. מטעמים אלה, ועל רקע העבירות המיוחסות למשיב, אני מתקשה לראות בעובדה כי המשיב ישהה במעצר-בית בעיר אשדוד משום הגנה מספקת לשלום המתלוננת המתגוררת בחולון, והמרחק הגיאוגרפי בין מקום למקום עשוי להתגלות כחסר משמעות של ממש. גם ההבטחה כי המשיב יימצא תחת פיקוח של בן משפחה במסגרת מעצר הבית איננה מספקת במקרה זה ואינה עונה לחששות, שכן מטיבן של העבירות בהן מדובר כאן ומהסכנה הטמונה בהישנותן כי הן עלולות לפרוץ גם מסגרות פיקוח כאלה ואחרות ולכן קשה לראות באמצעי זה משום ערובה מספקת.

ועוד, מחריפה את תחושת הסיכון העובדה כי לא רק שמדובר כאן ברצף של מעשי אלימות קשים של המשיב כלפי בת-הזוג, אלא שחלק מהם אף בוצעו במעמד שוטר שהיה במקום, וגם בכך לא היה די כדי להטיל מורא על המשיב. יתר על כן, על-פי מזכר משטרה, בעת היות המשיב במעצר ביום 17.3.2000 נהג באלימות במהלך החקירה והמשיך באיומים ובקללות בעניינה של המתלוננת גם בנוכחות החוקרים.

ועוד, המשיב הנו בעל עבר פלילי קודם בעבירות אלימות, איומים, והחזקת סמים לצריכה עצמית. הוא נדון על עבירות אלה בבית משפט לנוער והעונשים שנגזרו עליו אמנם קלים באופן יחסי, אולם אין בכך כדי להקהות את התמונה המצטיירת כי מדובר במשיב שיסוד האלימות בהתנהגותו איננו בבחינת תופעה חריגה.

מכלול היבטים אלה בהצטברם מחריפים את תחושת הסיכון הנילווית לשחרורו של המשיב מן המעצר.

אציין בהקשר כזה, כי במסקנתי זו לא התעלמתי מן העובדה כי בתסקיר מעצר משלים המליץ שירות המבחן בעניינו של המשיב על חלופת המעצר באשדוד. חרף המלצה זו והמשקל שיש לייחס לה, נראה לי כי שחרורו של המשיב בחלופת מעצר מלווה בסיכונים לשלומה של המתלוננת - סיכונים שאין לקחת אחריות לגביהם, וזאת גם אם יוחמרו תנאי השחרור כפי שהסכים להם ב"כ המשיב. אי לכך, על המשיב יהיה לשהות במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וכך אני מחליטה.