בש"פ 10032/06 דוד אזולאי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' אהד) בב"ש 93580/06 מיום 27.11.2006 בה נדחתה בקשתו של העורר לעיין בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ).

1.העורר, יליד 1974, עומד לדין בעבירה של אינוס. על פי עובדות כתב האישום, ביום 27.4.2006 בסמוך לשעה 11:00 פגש העורר באקראי בעיר נתניה את א.א, ילידת 1988 (להלן: המתלוננת ). במהלך המפגש הציג עצמו העורר בפני המתלוננת כבן 22 שנים ובסופו קבעו השניים להיפגש בשעות הערב. בסמוך לשעה 20:15 נפגשו השניים כמתוכנן ונסעו ברכבו של העורר לחוף "רמת פולג" שם ישבו ברכב ושוחחו. העורר ניסה לנשק את המתלוננת אשר התנגדה תחילה ולאחר מכן נתרצתה. בהמשך הסכימה המתלוננת לעבור עם העורר למושב האחורי של רכבו בתנאי "שלא יקרה משהו". העורר הושיב את המתלוננת עליו והשניים התנשקו. העורר החל לגעת במתלוננת ולחכך את איבר מינו באיבר מינה והמתלוננת ביקשה ממנו לחדול ממעשיו. כשניסתה המתלוננת לקום תפס העורר את רגליה וניסה לנשקה אך היא חזרה ואמרה לו שאינה מעוניינת. השניים המשיכו לדבר ולהתנשק ובאותו שלב השכיב העורר את המתלוננת על גבה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה למרות שביקשה ממנו להפסיק וניסתה להוציא את ידו. המתלוננת הצליחה להתרומם אך העורר החזיק אותה בכוח כשהיא ישובה עליו ולא איפשר לה לקום. העורר חיבק את המתלוננת והם המשיכו לדבר. בהמשך שב העורר והשכיב בכוח את המתלוננת על גבה. הוא שלח את ידו לאיבר מינה והיא צעקה. העורר הוריד את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת כשהיא מתנגדת וצועקת כל העת, הוריד את מכנסיו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה חרף ניסיונותיה למנוע זאת באמצעות ידיה ורגליה. בשלב זה ביקשה המתלוננת מן העורר להוציא משהו מתיקה שהיה מונח במושב הקדמי, היא לקחה את התיק ועזבה את המקום. העורר נסע בעקבותיה והמשיך לנסוע לצידה על אף שביקשה ממנו לעזוב, עד אשר התקרב למקום רכב אחר והעורר נסע לדרכו.

2.בתיק התנהלה חקירה במסגרתה נאסף חומר פסיכיאטרי וסוציאלי אודות המתלוננת, לאחר שזו הצהירה ביום 2.5.2006: "אני מוכנה לויתור סודיות רפואית של הפסיכולוג והפסיכיאטר שלי שטיפלו בי, אני הייתי אצל הפסיכיאטר רק פעם אחת והפסיכולוגית אני לא זוכרת את שמה היא מבריאות הנפש מרפאת חוץ ב[ראשון לציון]". ביום 4.5.2006 הורה בית משפט השלום בנתניה למרכז הקהילתי לבריאות הנפש בראשון לציון להמציא למשטרה את תיקה הרפואי של המתלוננת לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. חומר החקירה שנאסף הועבר לידי העורר. ביום 21.9.2006 פנה העורר למשיבה בבקשה להעביר לידיו חומר נוסף ובכלל זה תיקיה הפסיכיאטריים והסוציאליים של המתלוננת בשלמותם וכן התיק האישי מבית הספר בו למדה. בתשובתה מיום 25.9.2006 הודיעה המשיבה כי תשוב ותפנה לגורמים הרלוונטיים וכי אם יימסר לה חומר נוסף הוא יועבר לידי העורר. ביום 23.11.2006 העבירה המשיבה לידי העורר שני מסמכים שנתקבלו אצלה מאגף הרווחה בעיריית ראשון לציון ובעיריית נתניה. ביני לביני, בעקבות מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים באשר לחלק מן החומר המבוקש, הגיש העורר לבית המשפט המחוזי ביום 18.10.2006 בקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי לעיון בחומר חקירה וביום 26.11.2006 הגיש תוספת לאותה בקשה. במהלך הדיון שהתקיים בבקשה עיין בית המשפט במעמד צד אחד בשני מסמכים נוספים שהתקבלו אצל המשיבה מן המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בראשון לציון ומבית החולים "שלוותא", המתעדים מפגשים טיפוליים עם המתלוננת (להלן: המסמכים החסויים ). בהחלטתו מיום 27.11.2006 קיבל בית המשפט המחוזי חלקית את בקשת העורר לעיון בחומר חקירה בכל הנוגע לקלטות המתעדות את העימות בינו לבין המתלוננת ולפלט השיחות שניהלה אך דחה את הבקשה ככל שהתייחסה למסמכים החסויים בקבעו כי לאחר שעיין בהם שוכנע שהם אינם רלוונטיים לאישום המיוחס לעורר ואינם נחוצים לו לצורך הגנתו. כמו כן דחה בית המשפט את בקשת העורר לצוות על המצאת מסמכים נוספים לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי. אשר לתיקים הסוציאליים קיבל בית המשפט את טענת המשיבה לפיה המסמכים שהתקבלו מאגף הרווחה בעיריית ראשון לציון ובעיריית נתניה מעידים שלא קיים חומר נוסף בתחום הסוציאלי בעניינה של המתלוננת. לבסוף נקבע כי תיק בית הספר של המתלוננת אף הוא אינו רלוונטי שכן האינוס בוצע לכאורה לאחר הפסקת לימודיה והבקשה לעיין בהם אינה אלא "מסע דיג".

3.מכאן הערר שבפניי, בו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו שהמסמכים החסויים ותיק בית הספר אינם מהווים "חומר חקירה" שהוא רשאי לעיין בו לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ובקובעו עוד שלא קיים "חומר חקירה" רלוונטי נוסף. העורר מציין כי מן החומר המצוי בידיו (הכולל, בין היתר, את המסמכים מאגף הרווחה בעיריית נתניה ועיריית ראשון לציון, מכתב מפסיכולוגית המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בראשון לציון, מכתב שחרור מבית החולים "שלוותא" ומזכר משטרתי) עולה שהמתלוננת סבלה קודם לאירוע נשוא כתב האישום מבעיות נפשיות אשר בגינן טופלה במוסדות פסיכיאטריים ובאגפי רווחה וכן הוגדרה על ידי רשויות הרווחה כ"קטינה בסיכון", בשל חשש שעברה תקיפה מינית וניסיון אובדני. העורר מוסיף כי בהודעתה במשטרה מיום 27.4.2006 אף סיפרה המתלוננת כי נפלה קורבן לתקיפה מינית ארבע שנים קודם לכן. העורר טוען כי המסמכים המתעדים את הטיפול הפסיכיאטרי והסוציאלי במתלוננת, ובכלל זה המסמכים החסויים ותיק בית הספר, יכולים להעיד על מצבה הנפשי ועל אופן תפישתה את האירוע נשוא כתב האישום ועל כן יש בהם כדי להשליך ישירות על מהימנותה. עוד טוען העורר כי תפישתה את התקיפה המינית שעברה מספר שנים קודם לכן כפי שבאה לידי ביטוי בטיפול הנפשי שעברה עשויה אף היא להבהיר את האופן בו היא תופשת את האירוע נשוא כתב האישום. לטענתו, כתב האישום מבוסס על גרסת המתלוננת וההליך יתמקד בשאלת מהימנותה. לפיכך מן הראוי לאמץ גישה מרחיבה ביחס לחומר אותו יש להעביר לידי הנאשם. העורר מוסיף וטוען כי בעבירות מין ניתן משקל מכריע לעדות המתלוננת שאינה מצריכה סיוע או חיזוק ולכן יש להקפיד על הליך הוגן לנאשם במיוחד בעבירות מסוג זה. לטענת העורר התיקים הפסיכיאטריים, הסוציאליים ותיק בית הספר מצטרפים למארג ראייתי רב עוצמה היכול להעיד על אישיותה ומהימנותה של המתלוננת. לדבריו המשיבה אף התחייבה להעביר לידיו כל חומר נוסף שיתקבל מן הגורמים הפסיכיאטריים והסוציאליים במכתבה מיום 25.9.2006 ובכך רואה העורר משום הסכמה מכללא להיותו של החומר שיתקבל "חומר חקירה" רלוונטי. העורר מוסיף וטוען כי זכותה של המתלוננת לפרטיות לא תיפגע שכן היא ויתרה על סודיות לגבי תיקיה הפסיכיאטריים והסוציאליים. לבסוף טוען העורר כי הדעת נותנת שקיים חומר פסיכיאטרי וסוציאלי נוסף בעניינה של המתלוננת אשר לא נמסר לרשות החוקרת אך נמצא בשליטת המשיבה, כגון התיק באגף הרווחה של עיריית הראשון לציון המוזכר לטענתו במפורש בחומר שבידיו. העורר טוען כי על בית המשפט להורות למשיבה לשוב ולנסות לאתר חומר זה.

4.המשיבה מצידה טוענת כי החומר המבוקש נערך חודשים ארוכים לפני האירוע נשוא כתב האישום, והוא עוסק באירועים קשים שעברה המתלוננת בחייה ואינו רלוונטי כלל לכתב האישום ולהגנת העורר. המשיבה מסכימה כי גדר המחלוקת בתיק זה מצומצם והוא מתמקד באמינות גרסתה של המתלוננת, אך מדגישה כי התלונה הוגשה שעתיים בלבד לאחר האירוע וכי גרסתה נתמכת בעדותו של ידיד אותו שיתפה בקורות אותה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי באיזון בין זכותה של המתלוננת לפרטיות ובין זכותו של העורר להליך הוגן גוברת במקרה דנן זכותה של המתלוננת לפרטיות בהיות החומר הנוסף שמתבקש בלתי רלוונטי ולמצער שולי ביותר מבחינת זיקתו לאישום המיוחס לעורר. לעניין החומר הפסיכיאטרי טוענת המשיבה כי עצם העובדה שהמשיבה טופלה במוסדות פסיכיאטריים לא הוסתרה אף שספק אם היא רלוונטית, וכי המסמכים החסויים נבדקו על ידי בית משפט קמא ולא נמצאו רלוונטיים. לעניין התיקים הסוציאליים טוענת המשיבה כי המתלוננת לא טופלה באופן סדיר באגפי הרווחה והיא תומכת דבריה במזכר משטרתי מיום 4.5.2006 הנוגע לכך. המשיבה מוסיפה כי מעיריית נתניה נמסר שתיקה של המתלוננת הועבר כולו לידי המשיבה ואילו מעיריית ראשון לציון נמסר שלא קיים תיק בעניינה של המתלוננת. לעניין תיק בית הספר טוענת המשיבה כי המתלוננת לא ויתרה על סודיותו וכי מכיוון שעזבה את בית הספר שנתיים לפני האירוע החומר אינו רלוונטי והבקשה בהקשר זה הינה "מסע דיג" גרידא. לבסוף מצהירה המשיבה לבקשת העורר כי אין בידיה חומר חקירה נוסף שלא נמסר לו.

דיון

5.זכותו של הנאשם לעיין בחומר החקירה כהוראת סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי היא אחד האמצעים שהעמיד המחוקק לרשות הנאשם על מנת להבטיח את זכות היסוד העומדת לו למשפט הוגן. היא נועדה ליתן לו הזדמנות להתגונן כראוי נגד האישומים המיוחסים לו כשבידיו כל חומר החקירה הרלוונטי. חוק סדר הדין הפלילי אינו מגדיר את המונח "חומר חקירה" ובפסיקתו של בית משפט זה ניתנה לו פרשנות רחבה שנועדה להגשים באופן מיטבי את התכלית שביסוד זכות העיון, עליה עמדתי לעיל (ראו בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי הראשי לערעורים , פ"ד נז(4) 625 (2003)). כך נפסק כי גם ראיות השייכות "באופן הגיוני לפריפריה של האישום" ולא רק ראיות המתייחסות במישרין למעשה העבירה המיוחס לנאשם, יכולות להוות "חומר חקירה" (בג"ץ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל , פ"ד לט(4) 124, 129 (1985) (להלן: עניין אל הוזייל )). עוד נפסק כי "חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי איננו רק חומר שנאסף בפועל על ידי הרשות החוקרת אלא גם חומר שעל פי טיבו מצוי בשליטתה במובן הרחב בהיותו בידי גורמים שיש להם זיקה ישירה לחקירה או שהוא צריך להימצא בידי הרשות החוקרת בשל זיקתו לחקירה (ראו בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום , תק על 2005(2) 2861, פסקה 9 (2005)). יחד עם זאת נפסק כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו וכי בחינה זו ראוי לה שתיעשה על פי כללי השכל הישר בלא להפליג למרחקים ובלא לכלול ב"חומר החקירה" ראיות שהרלוונטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית (ראו עניין אל הוזייל , 129). אשר למידת הרלוונטיות של חומר רפואי, פסיכיאטרי או אחר הנוגע למתלוננת, דוגמת החומר נשוא הערר שבפניי, קבע בית משפט זה בבש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל קווים מנחים המבוססים על השכל הישר בציינו:

השאלה אם חומר רפואי או פסיכיאטרי או כל חומר אחר הנוגע למצבו הנפשי, לאישיותו או לעברו של עד, הוא חומר רלוונטי להליכים ומטעם זה גם להגנת הנאשם, היא שאלה התלויה במהות החומר, בהקשרו, ביחס שבינו לבין הארוע הנדון ובנתוניו המיוחדים של כל מקרה. אין זה מובן מאליו כי כל חומר רפואי או פסיכיאטרי הנוגע לעד, למתלונן או למתלוננת במשפט אכן רלוונטי לעניין הנדון בבית המשפט. ככלל, אם מדובר בחומר שעל פניו יש לו רלוונטיות לעניין הנדון, או שהוא משמעותי כיוון שעשוי הוא להשפיע על קביעת מהימנותו של עד או על הכרעה בעניין כושרו של העד להעיד, הרי בדרך כלל הוא יהווה "חומר חקירה" והוא יימצא בשליטת התביעה או שצריך הוא להימצא בידיה. עם זאת, אפילו נמצא החומר בשליטת התביעה והוא חומר חקירה מובהק, אין היא רשאית למסרו לידי הסניגוריה, אם על פי טיבו מדובר בחומר חסוי. כאשר חומר חסוי מצוי בידי התביעה או בשליטתה, עליה להודיע על כך לסנגוריה כדי לפתוח בפניה את הדרך לבקש הסרת החיסיון מהחומר האמור ( בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל , תק על 2001(3) 244, פסקה 2 (2001)) .

6.אכן מקום שבו נדרשת, כמו במקרה שלפנינו, הכרעה באשר למה שאירע בין המתלוננת לנאשם במהלך המפגש שאינו שנוי במחלוקת, מלאכת הסנגור אינה קלה. יחד עם זאת, אין בכך בהכרח כדי להצדיק "הפלגה למרחקים" מבחינת החומר שיוגדר כחומר חקירה, תוך פגיעה מעבר למידה בפרטיותה של המתלוננת. במקרה שלפנינו אין חולק כי החומר שאליו מכוון העורר אינו נוגע במישרין לאירוע נשוא כתב האישום. למרות זאת סבור העורר כי החומר המבוקש הינו רלוונטי לניהול הגנתו, אשר צפויה להתמקד בניסיון לשרטט את דמותה של המתלוננת תוך הדגשת בעיותיה הנפשיות והבלבול הקיים אצלה מבחינה מינית. נראה לי כי אין לקבל את עמדת העורר ככל שהדבר נוגע לתיק בית הספר ולתיקי אגף הרווחה בעיריית נתניה ועיריית ראשון לציון. בעניין זה צדק בית משפט קמא בקובעו כי מדובר ב"מסע דיג" וכי עצם קיומם של התיקים והמסמכים הללו (פרט למה שכבר הועבר), לא הוכח. שונה הדבר באשר למסמכים הנוגעים לטיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים שקיבלה המתלוננת. בהתחשב בגילה הצעיר של המתלוננת וברקע הנפשי שלה בהחלט יתכן כי החומר הפסיכיאטרי והפסיכולוגי המתייחס לטיפולים שעברה עשוי לשאת משקל לצורך קביעת מהימנות הגרסה שמסרה המתלוננת באשר לאירוע נשוא כתב האישום דנן. יש לזכור כי המתלוננת ויתרה בהסכמה על סודיות רפואית בהקשר זה ועל כן ככל שמדובר בחומר רלוונטי הוא איננו חסוי. מעיון במסמכים שהמשיבה החליטה לחסותם מעיני העורר בטענה שאינם רלוונטיים, אף עולה לכאורה כי עשויה להיות למסמכים אלה רלוונטיות לשאלת מהימנותה של המתלוננת, אם כי לא בכיוון שאליו חותר העורר. כוונתי לכך, בכל הזהירות המתבקשת, שיש באותו חומר כדי לבסס לכאורה את מהימנותה של המתלוננת באשר לאירוע הטראומתי שחוותה בעבר ושאותו העלתה מיוזמתה בעת חקירתה בקשר עם האירוע נשוא האישום שבנדון. ניפוי ראיות אלה על ידי המשיבה מתוך חומר החקירה אינו יכול, אפוא, לעמוד וכבר נפסק כי חומר חקירה הוא רלוונטי מקום שבו הראיה שבמחלוקת "[ה]עשויה להיות רלוואנטית לשאלות העומדות להכרעה במשפט, במישרין או בעקיפין, בין שהיא תומכת בגירסת התביעה ובין שהיא לכאורה עומדת בסתירה לה, ובין שהיא נראית ניטראלית לגבי השאלות השנויות במחלוקת" (בג"ץ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב , פ"ד מה(3) 630, 633-634 (1991); ולסיווגן של תלונות קודמות של המתלוננת בעבירות מין כ"חומר חקירה" ראו בש"פ 6237/06 קלושנדלר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.12.2006)).

7.סיכומו של דבר, אני מורה למשיבה להעביר לעיון העורר את שני המסמכים החסויים (המסמך של המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בראשון לציון מיום 16.10.2005 והמסמך של בית החולים "שלוותא" מיום 19.10.2005). כן אני מורה למשיבה לאתר ולהעביר לעורר מסמכים נוספים הנוגעים לטיפול הפסיכיאטרי או הפסיכולוגי שניתן למתלוננת בבית החולים הממשלתי בנס ציונה או בכל מוסד אחר שבו טופלה, על פי המידע שבידי המשיבה (למעט המרכז הקהילתי לבריאות הנפש בראשון לציון ובית החולים "שלוותא" אשר העבירו למשיבה כמוצהר את מלוא החומר שבידיהם). היה ולאחר קבלת החומר הנוסף תסבור המשיבה כי הוא אינו חומר חקירה רלוונטי, נשמרת זכותו של העורר לשוב ולעתור בעניין זה, ככל שימצא לנכון. למען הסר ספק, מודגש בזאת כי קביעתי לפיה עומדת לעורר בנסיבות המקרה זכות עקרונית לעיון בחומר הפסיכיאטרי והפסיכולוגי הנוגע לטיפולים שעברה המתלוננת, אין בה משום הבעת דעה כלשהי באשר לקבילותו של חומר זה כראיה במשפט ובאשר לשאלות המותרות או האסורות בהקשר זה בחקירת העדים, בין היתר, נוכח הוראת 2א לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח-1957.

אשר על כן, הערר מתקבל בחלקו כמפורט לעיל.