בש"פ 10037/04 שאלתיאל מדואל נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ח' כבוב ) אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בכפר-סבא (השופטת נ' מימון שעשוע ) שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

כנגד העורר ואדם נוסף בשם רחמים (להלן: הנאשמים ) הוגש כתב אישום בו יוחסה להם עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. בכתב האישום נטען כי הנאשמים החזיקו ברשותם סם מסוג קנבוס במשקל כולל של כ- 57 קילוגרם וכן סם מסוג חשיש במשקל של כ-5 קילוגרם. בד בבד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בבקשה נטען כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של הנאשמים וכן כי נשקפת מהנאשמים מסוכנות המצדיקה את מעצרם. בנוסף צוין בבקשה ביחס לעורר, כי לחובתו הרשעות קודמות בעבירות בתחום הסמים – נתון שיש בו כדי להגביר את מסוכנותו לציבור.

המחלוקת בין הצדדים בערכאות דלמטה וכן בערר שבפניי נסבה על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. לטענת סניגורו של העורר, הראיות אותן הציגה המדינה הן ראיות נסיבתיות בלבד שאינן קושרות את העורר לסמים שנמצאו ואין הן עומדות בסף הלכאורי הנדרש על מנת להצדיק את מעצרו של העורר. מנגד, בא כוח המדינה טען כי די בראיות שהוצגו, הישירות והנסיבתיות, בכדי לבסס לכאורה את אשמתו של העורר ולהצדיק את מעצרו עד לתום ההליכים.

בהחלטה ארוכה ומפורטת סקר בית משפט השלום את ראיות התביעה ומסקנתו היתה כי הראיות מבססות לכאורה את הקשר של המשיב לסמים שנמצאו בזירה על ידי השוטרים וכי סיכויי ההרשעה הינם סבירים. כן ראה בית המשפט לדחות את טענת הסניגור בדבר אפליה בין המשיב לבין אדם אחר, ראובן, שלכאורה היה מעורב בפרשה, ואשר כלל לא הוגש נגדו כתב אישום. באשר לעילת המעצר קבע בית המשפט כי החזקת סם בכמות כה גדולה מקימה עילת מעצר מסוג מסוכנות וכי אין ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן המשיב בדרך של חלופת מעצר. הערר שהגיש המשיב על החלטה זו נדחה בבית המשפט המחוזי ומכאן הערר שבפניי.

לאחר שעיינתי בערר, שמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שהוגש על ידי בא כוח המדינה שוכנעתי כי דין הערר להידחות. מעצרו של העורר התבצע בעקבות תצפית שערכה המשטרה על בית אימם של רחמים, שכאמור הואשם יחד עם העורר בכתב האישום, ואחיו ראובן. במהלך שעות הערב נצפה רחמים לוקח שק מחצר הבית, מכניסו למכוניתו ונוסע עימו. מאוחר יותר נעצר רחמים על ידי המשטרה ובשק שהיה עימו ברכבו התגלו סמים. בהמשך אותו ערב נצפה העורר מגיע למקום במכוניתו וממתין ברחוב. לאחר מכן הגיע גם ראובן והשניים נצפו נכנסים יחדיו לחצר הבית. לאחר מספר דקות התבצע מעצרם של ראובן והעורר בחצר הבית ובמקום נמצאה כמות גדולה של סמים מסוג מריחואנה וחשיש. במהלך השתלשלות עניינים זו נאספו על ידי המשטרה מספר ראיות התומכות לכאורה בקשר של העורר לסמים שנמצאו. בראש ובראשונה יש לציין כי בעת שנכנסו השוטרים לחצר בה נעצר העורר ראה אחד השוטרים את העורר מחזיק בידו שק לבן גדול. השוטר ציין בדו"ח שמילא כי משהבחין בו העורר הוא הניח את השק והחל ללכת לכיוון הבית הסמוך. השוטר ניגש אל העורר, הזדהה לפניו ומשביקש לעצרו נתקל בהתנגדות ונאלץ לכבול אותו. עוד ציין השוטר כי בתוך השק הבחין בחומר החשוד כמריחואנה. כנגד ראיה זו העלה בא כוח העורר טענות רבות אך נראה כי ראיה זו הינה ראיה ישירה שיש בה, לכאורה, כדי לקשור את העורר לסמים שנמצאו בחצר הבית. אין ספק כי בעת המשפט תיבחן הראיה וייקבע משקלה המדויק אך בשלב זה היא מהווה ראיה לכאורה כנגד העורר. בנוסף לאמור לעיל יש לציין כי עצם נוכחותו של העורר בחצר בה נמצאו כמויות כה גדולות של סמים יש בה כדי לחזק את טענות התביעה. בענין זה יש לציין כי הגרסה שמסר העורר ביחס למעשיו עובר למעצר בזירת הארוע, ואשר בה הוא מייחס לעצמו נוכחות תמימה במקום ומנסה להרחיק עצמו מהחצר ומהסמים, נמצאת בסתירה לתיאור השתלשלות העניינים שמסרו השוטרים שתיצפתו על הבית באותו ערב. כן נמצאת גרסת העורר בסתירה לגרסותיהם של ראובן ורחמים. בנוסף, מפלט של מכשיר הטלפון הסלולרי שברשות העורר התברר כי העורר ביצע בערב הארוע מספר רב של שיחות לרחמים, שכאמור נתפס עם הסמים במכוניתו. העורר מצידו הכחיש את ביצוע השיחות אך משעומת עם פלט השיחות שחשף את שקריו בענין זה לא סיפק כל הסבר לענין. כאמור, בא כוח העורר טען בפניי כי הראיות כנגד מרשו הן נסיבתיות בלבד ובעת הדיון הגיש צרור אסמכתאות בהן תוארו מקרים של נאשמים ששוחררו ממעצר משום שהראיות שהיו נגדם היו נסיבתיות בלבד. דא עקא, שבענייננו מתקיימות לכאורה כנגד העורר הן ראיות נסיבתיות והן ראיות ישירות ועל כן אין ניתן ללמוד גזירה שווה מהמקרים שתוארו באסמכתאות שהביא בא כוח העורר. לנוכח כל האמור לעיל נראה כי צדק בית משפט השלום בקביעתו בדבר קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר. מקובלת עלי גם קביעתו של בית משפט השלום בדבר המסוכנות הנשקפת מן העורר לנוכח הכמות הגדולה של הסם שנמצאה ובנסיבות אלו איני רואה מקום להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.