בש"פ 10049/05 פלוני נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין באשמת ביצוען של עבירות כנגד בת-זוגו, וביניהן: מעשי סדום, ותקיפת בת-זוג, אותן ביצע, על פי הנטען, במשך תקופה ארוכה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, ובכך עוסק הערר שבפני.

2.בפני בית המשפט המחוזי לא חלק סנגורו של העורר על קיומן של ראיות לכאורה כנגד שולחו, אך טען כי עוצמתן פחותה, הואיל והמתלוננת כבשה את גרסתה בדבר עבירות המין, שלטענתה בוצעו בה, במשך זמן רב, ואף שהתלוננה בעבר על אלימות העורר, לא הזכירה כי הוא חטא כלפיה גם בתחום המיני.

3.בית המשפט המחוזי התרשם כי לכבישת העדות גרמה הבושה שחשה המתלוננת, וזו תופעה מוכרת וידועה, שתורמים לה לעיתים גם הפחד שחש הקורבן וגם החשש שגרסתו לא תזכה לאמון הואיל והמעשים מבוצעים הרחק מעין בולשת. השקפה זו של השופט המלומד של בית משפט קמא מקובלת עלי במלואה. לבושה שחשה המתלוננת היא נתנה ביטוי בהודעה שנרשמה מפיה, וכאמור ניסיון החיים מלמד שהבלגה זו של הקורבן אינה תופעה חריגה. מכאן התוצאה, שראיות המשיבה כנגד העורר עומדות נגדו בכל עוצמתן, ומקום שמדובר, לכאורה, בהתעללות ממושכת, נדמה כי אין צורך להכביר מלים על הסכנה הנשקפת למתלוננת אם יינתן לעורר להתהלך חופשי. כאן המקום להוסיף, כי אותה סכנה אינה עוד בגדר השערה, באשר גם בפני שוטרים לא היסס העורר לאיים כי ישוב ויפגע במתלוננת כאשר ישוחרר, וגם מהשוטר שחקר אותו הוא לא חסך את שבט לשונו.

בנסיבות אלו דינו של הערר להדחות, וכך אני עושה.