בש"פ 10075/08 עדיאל ביטון נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בחדרה, יוחסו לעורר ושניים אחרים – חביב פרץ ואליאור ממן – עבירות של התפרצות וגניבה. נטען, כי בתאריך 7.11.08 פרצו השלושה לארבעה חדרים בבית מלון בזיכרון יעקב, וגנבו משם פריטי רכוש שונים וכסף מזומן. עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרם של העורר וחבריו עד תום ההליכים, תוך שהיא נסמכת לעניין דיות הראיות על הודאתו של ממן, תפיסת חלק מהרכוש שנגנב בדירה בה החזיק פרץ, והקלטה של שיחות שהתקיימו בין פרץ לממן ובהן הופלל גם העורר. בית המשפט המחוזי החליט לעצור את פרץ עד תום ההליכים נוכח עברו הפלילי, ומאידך, הורה על שחרורם של העורר וממן. באשר לעורר, נקבע כי הראיה היחידה המפלילה אותו היא שיחה מוקלטת בין מי שנטעם כי היו שותפיו, אולם משקלה של שיחה זו אינו רב. עם זאת, ונוכח הטענה כי הראיות מלמדות על כך שבעת ביצוען של ההתפרצויות שהה העורר בחברתם של פרץ וממן, נקבע כי הוא ישוחרר כנגד הפקדתן של ערבויות, ונאסר עליו ליצור קשר עם הנאשמים האחרים או מעורבים אחרים בפרשה.

כנגד אותה החלטה הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי, ושם נקבע כי בידי התביעה ראיות לכאורה לכך שהעורר השתתף עם שני חבריו בביצוען של התפרצויות. עם זאת, נמנע בית המשפט מלהתערב בהחלטה לשחרר את העורר, אולם התנה זאת בהפקדה של סכום מזומן, הגדלה של ערבות צד ג', נאסר על העורר לצאת מביתו בין השעה 18:00 עד לשעה 06:00 בבוקר המחרת, והוא חויב להתייצב בתחנת המשטרה שלוש פעמים בשבוע.

ההחלטה להגביל את תנועותיו של העורר עומדת במרכזו של ערר זה.

קודם לגיבוש החלטתי עיינתי בתמליל שיחה שקיימו פרץ וממן, ואני שותף לדעתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש בידי המשיבה ראיות לכאורה לכך שהעורר נטל חלק בהתפרצויות המיוחסות לו. עם זאת, מדובר בעבירות רכוש, שבוצעו ברצף והעורר נעדר עבר פלילי. מכאן גם השקפתי שבית המשפט המחוזי צדק בקביעתו כי תרופתו של העורר אינה במעצר דווקא. עם זאת, חוששני כי החלטתו של בית המשפט להגביל את תנועותיו של העורר בשעות הלילה, אינה יכולה לעמוד. החלופות 8 ו-9 של סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, נועדו להבטיח כי נאשם יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או לערעור, לנשיאה בעונש, ולהימנע משבוש מהלכי משפט. ספק בעיני אם יש בהגבלה על תנועות העורר בשעות הלילה כדי להשיג אותן מטרות, ומכל מקום לאותה מטרה די בערבויות הנוספות אותן חויב העורר להפקיד. לפיכך, אני מקבל את הערר ומבטל רכיב זה בהחלטת בית המשפט המחוזי. מאידך, לא מצאתי פגם בהחלטה לחייב את העורר להתייצב שלוש פעמים בשבוע בתחנת משטרה, וכדי לאפשר לו לעבוד לפרנסתו, אני מורה כי שעת ההתייצבות תהיה בין 07:30 ל-08:00, בימים א' ג' וה' של השבוע.