בש"פ 10106/05 יעקב ישייב נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין ביחד עם שלושה אחרים, ותמציתן של העובדות הנטענות נגדם היא זו: בחודש דצמבר 2004 נרצח אחיו של נאשם 1 בפרשה הנוכחית, אלירן לוי, ולאחר כ-4 חודשים נדקר נאשם 1 בעצמו על ידי אחר בעת ששהה במעצר. בעקבות אירועים אלה נפל החשד על אחד – חני ג'רבי, כמי שהיתה לו יד בהם, ועל כן קשרו הנאשמים בפרשה זו לרצוח את ג'רבי ואחרים. לצורך כך נרכשו לבנות חבלה, ומלאכת הכנתם של מטעני הנפץ הוטלה על שכמו של אחד – שלמה קראדי. כתב האישום מתאר את שלבי ההכנה של מטעני הנפץ, עד שביום 1.8.05 נמסר הראשון שבהם לשניים מהנאשמים – אופיר לביא ואייל ברכה – מתוך כוונה שאלה יעבירוהו לעורר באשקלון. בכניסה לישוב מזכרת-בתיה נעצרו השניים על ידי שוטרים כשהמטען ברשותם. בהמשך נעצר גם שלמה קראדי, ובחיפוש שנערך בביתו התגלו 4 מטענים נוספים.

עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ומשבית המשפט המחוזי נעתר לה, הוגש הערר שבפני.

2.אחת מראיותיה היותר חשובות של המשיבה, הוא עדותו של יצחק מויאל, שעל פי גרסתו נמנה על חבורת הקושרים עד שבשלב מסוים החל לשתף פעולה עם המשטרה ופעל בשליחותה. עד זה מסר בהודעה שנרשמה מפיו ביום 26.7.05, כי הוא נכח במספר מפגשים בהם נטל העורר חלק, ולגרסת מויאל (בלשון ההודעה בעמ' 2): "כל השיחות היו לפרק את חני ג'רבי מחדרה, הכוונה להרוג אותו". מויאל הגדיר את העורר כחבר טוב של אלירן, והוסיף (ראו עמ' 13): "אני יודע מאופיר שישה [ העורר ] מוכן לעשות הכל שחני ג'רבני ירצח. ישה דואג כל הזמן לאלירן, כסף, עו"ד, קנטינה".

3.ראיה נוספת לקשר שנרקם לרצוח את חני ג'רבי, היא הודעה ארוכה ומפורטת שנרשמה ביום 4.8.05 מפיו של אחר המעורבים בפרשה – שלמה קראדי. עד זה תיאר בפרוט רב את הכנתם של המטענים, ואת להיטותם של בני החבורה לקבל אותם לידיהם במועד מוקדם ככל שניתן. כמו כן סיפר קראדי, כי עובר למעצרם נטלו נאשמים 2 ו-3, אופיר לביא ואייל ברכה, את אחד המטענים, והוא סיפר על כך גם לאלירן שהתקשר אליו ממקום מאסרו.

4.ואם נדרשה ראיה לכך שמויאל וקראדי לא בדו גרסה מפלילה מלבם, זו מצויה בשורה של שיחות שהוקלטו בסתר בין מעורבים שונים בפרשה, וביניהם אלירן, אופיר, קראדי והעורר עצמו. אכן, עיון בתמלילי השיחות מלמד כי הדוברים עשו מאמץ שלא לחשוף את נושא שיחתם, אולם אין קושי לעמוד על תוכן הדברים, במיוחד כאשר העורר נכשל באחת הפעמים בלשונו. כוונת הדברים לשיחה מיום 29.7.05 בינו לאלירן, ובה נשמע העורר אומר לבן-שיחו (ראו תמליל השיחה): "אני צריך שתיים כאלה ... קטלניים אבל ... שיהיה כל אחד איזה שתיים וחצי קילו".

נדמה כי דברים אלה אינם טעונים פרשנות, ואם נותר ספק הרי שתיאור השתלשלות האירועים על ידי קראדי, מחד, והסבריו של מויאל למילות הקוד בהן השתמשו הדוברים באותן שיחות, מאידך, מסלקים כל טענה בדבר אי-בהירות.

5.הנה כי כן, בפנינו מונחת מערכת ראיות אשר נראה כי יש בה, לכאורה, לבסס את הנטען כנגד העורר בכתב האישום, ובכך יצאה המשיבה ידי החובה המוטלת עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. העובדות המתוארות בכתב אישום זה מקימות עילת מעצר, באשר המסוכנות הגלומה בהם לציבור גלויה על פניה. בנסיבות כה קיצוניות אין מקום לעשות שימוש בחלופת מעצר, ומכאן דעתי כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניינו שלח העורר לא נפל פגם כלשהו.

הערר נדחה.