בש"פ 10117/07 אולג גרשקופ נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ג' נויטל ) מיום 25.11.2007 אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.

ביום 15.10.2007 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום רחב יריעה בו יוחסו לעורר ולשלושה נאשמים נוספים עבירות רבות של חטיפה לשם סחיטה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים וסחיטה בכוח, כולן לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. בעשרים ושישה אישומים שונים תוארה מסכת של אירועי הונאה דומים שבהם, לפי הנטען, נהגו העורר והנאשמים לסחוט כספים במרמה ממתלוננים אקראיים. על פי עיקריה של השיטה הנטענת, נהגו הנאשמים 1 ו-2 להגיע ברכבו של הנאשם 1 לתחנות אוטובוס שונות ולהציע טרמפ לעוברי אורח אקראיים, לרוב מבוגרים (להלן: המתלוננים ). סמוך לאחר שהמתלוננים נעתרו להצעה ונכנסו לרכב, נהג הנאשם 3 להיכנס אף הוא לרכב תוך שהוא מתחזה ל"טרמפיסט" מזדמן. החל משלב זה נהגו הנאשמים לעכב את המתלוננים ברכב במשך שעות ארוכות, תוך שהם מניעים אותם לשחק במשחק קלפים מבוים. בחלק מן האישומים נטען כי לאחר שהחל המשחק המבוים הגיע העורר (נאשם 4 בכתב האישום) למקום והתחזה לתייר גרמני המבקש להצטרף למשחק, לאחר שעבר כביכול באזור באופן אקראי. עוד נטען כי על מנת לגרום למתלוננים להמשיך וליטול חלק במשחק המבוים, יצרו הנאשמים בתחילת המשחק מצג שווא לפיו המתלוננים עומדים לנצח בו. אלא שלאחר זמן מה גרמו הנאשמים למתלוננים לסבור כי הפסידו סכומי כסף רבים. על פי הנטען בחלק מן האישומים, הנאשמים אף גרמו למתלוננים להבין כי בסכומי כסף אלה זכה העורר, כלומר "התייר הגרמני" אשר הזדמן למקום במקרה. בהמשך לכך נטען כי הנאשמים סחטו באיומים ובכוח את המתלוננים על מנת שישלמו להם את סכומי הכסף אותם הפסידו כביכול במשחק. בשלב זה אף הובלו המתלוננים לסניפי הבנק שלהם על מנת להניעם לשלם את הסכומים האמורים.

2.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרם של העורר והנאשמים האחרים עד תום ההליכים. ביום 1.11.2007 הורה בית המשפט קמא על הכנת תסקירי מעצר בעניינם של הנאשמים, ובכללם העורר. בעניינו של העורר התקיים בפניי בית המשפט קמא דיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. במהלך דיון זה טען סניגורו של העורר כי בחלק מן האישומים אין ראיות לכאורה נגד מרשו. טענה זו נסמכה על כך שבחלק ממסדרי הזיהוי שנערכו לא היה ברור האם המתלוננים מזהים את העורר כמי שהשתתף במעשים. עוד טען הסניגור כי בחלק מהאישומים לא נערך כלל מסדר זיהוי לשם זיהויו של העורר. לאחר דין ודברים הסכימה המשיבה שלא להסתמך בבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים על חמישה מבין 26 האישומים. לפיכך, נתן בא-כוח העורר את הסכמתו לכך שביתר האישומים קיימות ראיות לכאורה ובהתחשב בכך הורה בית המשפט קמא על עריכת תסקיר מעצר אף בעניינו של העורר.

לאחר שהוגשו לבית המשפט קמא תסקירי המעצר, התקיים ביום 25.11.2007 דיון נוסף שבסיומו החליט בית המשפט לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. בפתח החלטתו קבע בית המשפט קמא כי האישומים עצמם מעידים על מסוכנות "שלא ניתן לאיינה

בחלופה". לעניין זה הבהיר בית המשפט כי תסקירי המעצר הוזמנו על מנת שיהיו בפניו כל הנתונים בטרם יורה על הארכת המעצר. בהמשך לכך קבע בית המשפט כי תסקירי המעצר אכן חיזקו את המסקנה כי מהנאשמים נשקפת מסוכנות המצדיקה את מעצרם עד תום ההליכים נגדם. בהקשר זה עמד בית המשפט על המסכת השיטתית של מעשי המרמה באיום של כוח שביצעו לכאורה הנאשמים. בית המשפט הדגיש כי מעשים אלו נעשו לכאורה תוך שהנאשמים פועלים משך מספר שנים כחבורה, בה כל אחד מן הנאשמים היווה רכיב משמעותי, וכי שיטה זו, כשלעצמה, מלמדת על המסוכנות הרבה המצדיקה את מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. בית המשפט הדגיש כי ממכלול הנתונים בתיק עולה כי במידה ולא היו נעצרים היו הנאשמים ממשיכים ומבצעים את המעשים המיוחסים להם. לעניין זה קבע בית המשפט כי "לא לעיתים קרובות רואים מסכת שיטתית של עבירות שמתפרסת לכאורה על פני תקופת זמן כה ארוכה, לסירוגין, שוב ושוב... מועדי הביצוע, כמו גם שוב ושוב השיטה, מלמדים, שישנה סכנה מוחשית, שאם ישוחררו המשיבים [הנאשמים – ד' ב'], הם שוב יעשו את מה שהם עושים שנים...". בסיכומם של דברים הורה בית המשפט, כאמור, על מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים.

לעניינו הפרטני של העורר, דחה בית המשפט קמא את טענת בא-כוחו לפיה יש לאבחן את עניינו מעניינם של הנאשמים האחרים, בשל חלקו הקטן בעבירות הנטענות. בית המשפט קבע כי אף אם חלקו של העורר במעשים היה קטן יותר מחלקם של הנאשמים האחרים, הרי הוא עדיין היה רכיב בשיטה שגרמה לכך שהעבירות בוצעו. בהקשר זה קבע בית המשפט כי "מסת העבירות לגביו [לגבי העורר – ד' ב'], כמו גם התמונה לגביו מהתסקיר, אינם שונים שוני משמעותי מאלה של המשיבים [הנאשמים – ד' ב'] האחרים...". בהמשך קבע בית המשפט כי חלקו של העורר במעשים "היה כזה שאיפשר הלאה את השיטה, את הביצוע כלפי הקורבנות". בית המשפט אף התייחס לתסקיר המעצר השלילי שהוכן בנוגע לעורר, וציין כי אין לשחררו לחלופת מעצר נוכח מערכת הקשרים ההדוקה שניהל עם הנאשמים האחרים בתיק, ונוכח התרשמותו של שירות המבחן מרמת הסיכון הגבוהה אשר נשקפת ממנו. לפיכך וכאמור לעיל, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

3.

בערר שלפניי טען סנגורו של העורר כי נפלו פגמים באופן בו בחן בית המשפט קמא את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לעניין זה חזר וטען הסניגור כי אף שהמעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים, הרי לא היה מקום להתייחס אליו באופן זהה לשאר הנאשמים בפרשה לעניין בחינת רמת הסיכון שנשקפת ממנו. לטענתו, בית המשפט ראה את כל הנאשמים כמקשה אחת, ובכך התעלם מהעובדה שהמעשים המיוחסים לעורר חמורים פחות מאלה של הנאשמים האחרים. עוד נטען כי בית המשפט נמנע מליתן משקל לנסיבותיו האישיות של העורר, ובכללן היעדר עבר פלילי; מכך שאין בעניינו כל אינדיקציה העשויה להצביע על חשש להפרת תנאי הערובה; ומכך שלא נטען בכתב האישום כי העורר הפעיל אמצעי אלימות. עוד טען הסניגור כי בית המשפט קמא הסתמך הסתמכות יתר על האמור בתסקיר המעצר, וכי נפלו פגמים בהכנת תסקיר זה, ואף התבטא באופן בוטה ובלתי ראוי כנגד אופן הכנת התסקיר. לבסוף טען בא-כוח העורר כי בחלק מן האישומים אין ראיות לכאורה. טענה זו באה חרף הסכמתו של הסניגור במהלך הדיון בבית המשפט קמא כי באישומים אלה יש ראיות לכאורה.

בתגובה לטענות הסניגור, טענה באת-כוח המשיבה כי המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מצביעים על מסוכנות שאין ניתן לאיין על דרך חלופת מעצר, וכי מסוכנות זו הינה מסוכנות קונקרטית הנשקפת מהעורר עצמו, ומקבוצת הנאשמים כחבורה גם יחד. לפי הטענה, מסוכנותו של העורר נלמדת מעבירות הרכוש שביצע לכאורה, אף שלא לוו במעשי אלימות פיזית. כן נטען כי העורר גילה על פי המיוחס לו אדישות לקורבנות וכי תסקיר המעצר שהוכן בעניינו הינו שלילי. כל אלה, לטענת המדינה, מצדיקים את מעצרו עד תום ההליכים. עוד יצוין כי בדיון שהתקיים לפניי התייצבה אף נציגת שירות המבחן למבוגרים, אשר טענה כי לא נפל כל פגם בהכנת תסקיר המעצר בעניינו של העורר, וכי התסקיר התייחס באופן ענייני לחלופת המעצר שהוצעה לעורר.

4.

לאחר שמיעת הצדדים ושקילת טענותיהם הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. אין צורך להרחיב באשר לחומרתם יוצאת הדופן של המעשים לכאורה בהם נטל העורר חלק. משך כשלוש שנים היה העורר חלק מחבורה אשר ביצעה לכאורה מעשי הונאה בקורבנות חסרי ישע אשר נחטפו לרכבם של הנאשמים. לאחר מכן, כאמור, נכפה עליהם לשחק משחק קלפים מבוים בו נגזר עליהם מראש להפסיד סכומי כסף ניכרים, אשר נסחטו מהם בכוח ובאיומים. אין להקל ערך בחלקו של העורר במעשים המיוחסים לנאשמים. על פי הנטען בכתב האישום תפקידו של העורר בחלק מן המקרים היה להונות את המתלוננים כי כ"תייר הגרמני" שהזדמן למשחק הוא זה שזכה בו. מעשיו "יצרו" לכאורה את החוב ש"חבו" המתלוננים, והם היוו למעשה חלק בלתי מבוטל מתכניתם הזדונית של הנאשמים להונות את קורבנותיהם האקראיים. אמת, למעשיו של העורר לא לוותה אלימות. אולם מקובלת עליי טענת באת-כוח המשיבה כי אין בכך כדי להקל מהמסוכנות הנשקפת מהעורר בשל מעשים נטענים אלה. ענייננו ב"עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים"

(ראו, בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(4) 268 (1998)). עבירות הרכוש המיוחסות בכתב האישום בוצעו כלפי קורבנות חסרי ישע שנסחטו ואוימו על ידי הנאשמים. מעשים אלה מקימים אף בעניינו של העורר סיכון לבטחון האדם ולביטחון הציבור. די בכך בנסיבות העניין שלפניי כדי להצביע על מסוכנות השוללת חלופת מעצר.

כאמור, הסניגור טען לעניין פגמים שנפלו לטענתו בתסקיר המעצר ולעניין הסתמכותו של בית המשפט על התסקיר. טענות אלה דינן להידחות. ראשית יובהר, כי לא נמצא כל פגם בתסקיר המעצר שהוכן בעניינו של העורר, המפרט באופן ענייני וממצה את כלל השיקולים הרלוונטיים שהביאו את שירות המבחן שלא להמליץ על חלופת המעצר שהוצעה לגביו. בעת הדיון בפניי אף חזר בו הסנגור מהדברים שהטיח בשירות המבחן ללא כל בסיס. שנית, מעיון בהחלטתו המקיפה של בית המשפט קמא עולה שבית המשפט לא הסתמך על תסקיר המעצר בלבד בבואו להחליט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קמא פירט לעומקם של דברים את השיקולים אשר שכנעו אותו בדבר מסוכנותו של העורר. שיקול מרכזי עליו נסמך בית המשפט קמא לעניין זה היה טיבן והיקפן של העבירות המיוחסות לעורר. מסקנתו בעניין זה מעוגנת בנסיבות המקרה, בסוג המעשים המיוחסים לעורר ואף באמור בתסקיר, ומכל אלה עולה בבירור מסוכנותו הרבה של העורר.

אשר-על-כן, הערר נדחה.