בש"פ 10187/02 עבד אל רחמאן נ. מדינת ישראל

העורר הואשם לפני בית המשפט המחוזי בקשירת קשר לביצוע פשע וכן בהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. לבקשת המאשימה הורה בית המשפט לעצור את העורר עד לתום בירור המשפט, וכנגד החלטה זו מופנה הערר.

העובדות בתמצית: המשטרה עקבה אחרי שתי מכוניות פרטיות שנעו יחדיו לאורך כברת דרך. במכונית הראשונה ישב אדם אחד (ראיד חוסיין פארס), אשר נהג במכונית. במכונית השנייה, שהיתה נהוגה בידי אחד איברהים, נסע העורר. בשלב מסוים עיכבו השוטרים את המכוניות לבדיקה. ברכבו של ראיד נתגלה ונתפס סם מסוכן מסוג הירואין במשקל של 9.4 ק"ג בקירוב. בכתב האישום שהוגש נגד העורר נטען כי קשר עם ראיד לסחור בסם האמור, שבפועל הוחזק בידי שניהם. בחקירה התכחשו העורר וראיד לעצם היכרותם זה עם זה. אך בית המשפט המחוזי בדק ומצא כי בידי התביעה מצויות ראיות המעידות על הקשר שביניהם: במכוניתו של ראיד נתפס מכשיר מירס המסוגל לתקשר רק עם מכשיר מירס שנתפס ברשות העורר. דו"ח המעקב של השוטרים מצביע על הקשר בין נוסעי שתי המכוניות. כן יצוין כי במהלך חקירתו התבטא ראיד באוזני קצין משטרה לאמור: "אתם יודעים טוב מאוד שאני בסך הכל בלדר...". וברומזו אודות העורר הוסיף: "אתם יודעים טוב מאוד למי שייך הסם והעצור נמצא אצלכם כעת". בית המשפט המחוזי מצא במכלול הראיות הללו תשתית מספיקה לאישום ועל-כן הורה על מעצרו של העורר.

טענתו העיקרית של הסניגור בערר היא, כי לאישום המיוחס לעורר אין תשתית ראייתית לכאורית; שכן זולת אמירתו הסתומה של ראיד באוזני קצין המשטרה אין דבר וחצי דבר היכול לבסס את טענת המאשימה כי לעורר היתה זיקה לסם המסוכן שנתפס במכונית של ראיד. הוסיף הסניגור וטען, כי בשלב החקירה שוחרר העורר למעצר בית, לאחר שבית-משפט השלום לא מצא עילה מספקת להמשך מעצרו, וערר המשטרה על החלטה זו נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי. הסניגור טען כי מאז שחרורו של העורר בערובה ועד להגשת כתב האישום נגדו לא נתווספה לתביעה כל ראיה שבכוחה להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים.

אני נכון להניח כי להאשמתו של העורר בשתי העבירות המיוחסות לו יש ראיות לכאורה. יצוין כי העורר לא נתן בחקירתו כל הסבר להימצאות מכשירי קשר מסוג מירס במכוניתו ובמכונית השנייה ולא יישב את הסתירה בין עובדה זו לבין התכחשותם ההדדית שלו ושל ראיד לעצם ההיכרות ביניהם. אף אמירתו של ראיד באוזני קצין המשטרה עשויה לכאורה להוות ראיה נגד העורר. עם זאת, אני סבור כי הראיות המצויות בידי התביעה אינן בעוצמה מספיקה להצדקת מעצר עד תום ההליכים. כן מקובלת עליי טענתו השנייה של הסניגור, כי מששוחרר העורר בשלב החקירה למעצר בית, ומאז ועד להגשת כתב האישום לא נתווספו ראיות חדשות המפלילות אותו בביצוע העבירות, לא היה זה מן המידה להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

הערר מתקבל. העורר יוכל להשתחרר בערובה ובתנאים מגבילים כלהלן: ימציא ערבות צד ג', להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי, בסך 50,000 ש"ח, וכן יפקיד ערבון במזומנים או ערבות בנקאית בלתי מוגבלת בזמן בסך 25,000 ש"ח. מעת שחרורו יימצא העורר בביתו, בתנאי מעצר בית מלא, ולא ייצא מפתח הבית אלא לצורך התייצבותו בבית המשפט המחוזי במועדים שבהם יוזמן על-ידי בית המשפט. העורר יימנע מיצירת קשר כלשהו עם עד התביעה ראיד פארס. הפרת אחד מהתנאים הללו תגרור את החזרתו של העורר למעצר. בנוסף הנני מעכב את יציאתו של העורר מן הארץ ומחייבו להפקיד את דרכונו בידי המשטרה וזאת לפני ביצוע צו השחרור ממעצר.