ע"פ 3018/04 עבד אל רחמאן בן סאלח תאכל נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע על-ידי בית-המשפט המחוזי בקשירת קשר לביצוע פשע ובהחזקת סם מסוכן מסוג הרואין. סמוך לאחר מתן הכרעת-הדין הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של המבקש, שעד לעת הזאת היה משוחרר בערובה. לאחר שמיעת טענות לעניין גזר-הדין גזר בית-המשפט על המבקש עונש של אחת-עשרה שנות מאסר, תשע מתוכן מאסר בפועל, וכן הפעיל כנגדו באורח חופף שמונה חודשי מאסר על-תנאי. המבקש הגיש ערעור לבית-משפט זה, על צדקת הרשעתו ועל חומרת עונשו, ולפניי בקשתו לעיכוב ביצועו של עונש המאסר הממשי שנגזר עליו עד להכרעה בערעורו.

הרשעת המבקש התבססה על ראיות נסיבתיות. חיזוק לתשתית הנסיבתית שהונחה על-ידי התביעה מצא בית-המשפט המחוזי בשתיקתו של המבקש, שבחר להימנע ממתן עדות להגנתו ובכך חדל ממתן הסבר לעובדות שהוכחו במשפט ושלדעת

בית-המשפט המחוזי, בהיעדר הסבר מצד המבקש, ביססו כדבעי את אשמתו. הסניגור המלומד חתר לשכנעני כי בית-המשפט המחוזי שגה ומכאן שלערעורו של המבקש יש סיכויים טובים להתקבל. עיקר הטענה הוא, כי הנסיבות שהוכחו במשפט היו גלויות וידועות עוד בזמן הגשתו של כתב האישום. על יסוד תשתית זו נעתר בשעתו בית-המשפט המחוזי לבקשת המאשימה והורה לעצור את המבקש עד לתום בירור המשפט; אלא שעררו של המבקש על החלטה זו נתקבל, ובהחלטה שיצאה מלפניי (בש"פ 10187/02) הוריתי לשחרר את המבקש בערובה ובתנאים מגבילים. הסניגור טען, כי מסכת הראיות שהובאה על-ידי התביעה נגד המבקש במשפט לא חידשה דבר ביחס למסכת הראיות שהייתה מצויה בידי התביעה במועד הגשת כתב האישום. ביחס לראיות אלו קבעתי בהחלטתי בערר הנ"ל כי אף שיש בהן משום ראיה לכאורה לביסוס האישום הרי שאין הן בעוצמה מספיקה להצדקת מעצר עד תום ההליכים.

הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מן העיון בהכרעת דינו המנומקת ומפורטת היטב של בית-המשפט המחוזי עולה, כי בית-המשפט שוכנע שהראיות שהובאו כנגד המבקש מבססות כדבעי את אשמתו. המדובר אכן במסכת של ראיות נסיבתיות, שבהיעדר הסבר מצד המבקש שבכוחו ליישב את קיומן עם חפותו, עשויות היו להביא להרשעתו בדין. אמנם נכון כי מבחינת מהות ואופי הראיות הנסיבתיות לא הרבה השתנה מאז הגשת כתב האישום ועד למתן הכרעת-הדין. כן נכון הדבר כי גם בחקירתו חדל המבקש ממתן הסבר לנסיבות העובדתיות שעל יסודן נעצר והוחשד. אך לא הרי שלב ניהול החקירה כהרי שלב בירור המשפט, לעניין בחירתו של המבקש להימנע ממתן הסבר לעובדות המפלילות. היעדר הסבר בשלב החקירה לא העצים את משקלן של הראיות כדי הצדקת מעצר. בחירתו להחריש בשלב המשפט יכלה להביא את בית-המשפט באורח סביר אל המסקנה שאליה הגיע, כי לעובדות המפלילות את המבקש אין הסבר היכול ליישבן עם חפותו.

בבקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר עמד הסניגור על זכותו של המבקש שלא להעיד במשפט. אין חולק כי הזכות אכן קיימת, אלא שלשימוש בזכות זו, מקום שבו חדל נאשם ממתן הסבר לעובדות המחייבות הסבר כזה מפיו, יש תוצאה משפטית.

אינני רואה צורך לקבוע עמדה חד משמעית בדבר סיכויי ערעורו של המבקש. די לי לקבוע כי סיכוייו של הערעור אינם כאלה שיהיה בהם כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של עונש מאסר לתקופה של תשע שנים.

הבקשה נדחית.