בש"פ 1022/14 טוויל פיאד נ. מדינת ישראל

בבש"פ 478/12 עמדתי על כך שבמצב הדברים הרגיל יש להראות טעם חזק אשר יצדיק את התערבותה של ערכאת ערעור, בפרק הזמן שבין החלטת בית המשפט על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, לבין החלטתו הסופית לאחר שבחן חלופות מעצר. אני סבור כי המקרה שבפנינו אינו מצדיק סטייה מכלל זה, וכי לא היה מקום להגשת ערר בשלב הביניים עד להחלטתו הסופית של בית משפט קמא.

אכן, טענותיו של הסניגור מסברות את האוזן. ייתכן, כי השלווה והשלום חזרו לשרור בין המשפחות, ואציין כי התייצב היום באולם המתלונן, שהזדהה בפני. לשאלתי האם הוא המתלונן בכתב האישום, השיב שהוא לא התלונן על העוררים, כי בא לבית המשפט מתוך רצון חופשי שלו, כי הוא מוותר על הזכות האישית שלו בנושא החטיפה לאחר שהוסדר הסכסוך ביניהם וכי אין שום בעיה כעת ובעתיד.

דברים אלה, ועל רקע התסקיר שיוגש, כך אני מקווה, לבית משפט קמא לפני הדיון הקבוע ליום 19.2.14, צריכים לעמוד לפני בית משפט קמא בבואו ליתן החלטתו הסופית וכאמור, אין מקום שבית משפט זה יתערב בעיצומו של תהליך.

אשר לטענת הסניגור כי על בית המשפט לקבוע חלופת מעצר, הרי שלא כך מתנהלים הדברים ולא זו הפרקטיקה הנוהגת. העוררים הם שיודעים מה ביכולתם להציע, היכן הם מתגוררים, האם יש באפשרותם להציע מקום אחר, היכן הם עובדים וכיו"ב. הצעות העוררים אין בהם כמובן כדי לפגוע בזכותם לטעון כי אין מקום כלל לחלופת מעצר נוסח מעצר בית. אולם, על מנת שבית המשפט יכריע בטיב החלופה ובאופי החלופה נדרש לו לעיתים תסקיר שירות מבחן. בית משפט קמא מצא כי נוכח הרגישות הכרוכה בסכסוך בין שתי המשפחות ראוי לקבל תסקיר מעצר, ומשכך, מאחר שהתסקיר אמור להיות מוגש בימים הקרובים, יש להמתין להחלטת בית משפט קמא.

אשר על כן, הערר הנוכחי נדחה. אדגיש כי הדחייה אינה לגופו של ערר אלא בגין עיתוי

הגשת הערר. ממילא אין בדחיית הערר כדי לקבוע מסמרות כלשהן לגבי טיעוני העוררים הנוגעים לעילת המעצר ולמסוכנות המיוחסת להם.