בש"פ 103/04 חאלד עודה נ. מדינת ישראל

1.ביום 24.11.2003 הוגש נגד העורר, ביחד עם עוד ארבעה אחרים, כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה לשם חבלה חמורה והריגה. על-פי המתואר בכתב האישום, העורר חשד כי אשתו מקיימת מערכת יחסים רומנטית עם אדם מסוים (להלן – המנוח) לפיכך, קשר קשר עם יתר הנאשמים לחטוף את המנוח ולהכותו. העורר וחלק מהנאשמים אכן חטפו את המנוח. הם הכניסוהו לרכב הנהוג על-ידם תוך שימוש באלות ובאקדח. המנוח הובא לשטח חקלאי, בו הוכה ונגרמו לו חבלות קשות. הוא הושלך בפתחו של המרכז הרפואי "ש.ר.ד." בדרך שאינה ידועה. המנוח נותח ברגלו בלילה שבין ה-26.10.2003 וה-27.10.2003, בחדר ההתאוששות איבד את הכרתו. הוא הועבר ליחידה לטיפול נמרץ, ונפטר ב-9.11.2003.

2.ביום 17.12.2003 החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לעצור את העורר ושניים מהנאשמים האחרים עד תום ההליכים המשפטיים. בית המשפט הסביר כי הראיות נגדם מבוססות ומוצקות באופן המצדיק את מעצרם. בדיקת חלופת מעצר בעניינם של העורר ושל שני הנאשמים הנוספים נראתה לבית המשפט כבלתי סבירה, נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מהם. לעומת זאת, הראיות נגד שניים מארבעת הנאשמים האחרים חייבו לדעת בית המשפט משנה זהירות, והוא הורה על שחרורם בתנאים מגבילים.

3.העורר טוען כי אין קיימות ראיות לכאורה נגדו. המדובר לטענתו, בעיקר, באמרות שנאמרו על-ידי המנוח לפני מותו לאחרים, אמרות אשר מסבכות את העורר בהשתתפות בביצוע העבירה. על-פי טענת העורר אין המדובר באמרות שכיב מרע שיש לקבלן כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, שכן הן לא נאמרה בשעה שהמנוח סבר כי הוא עומד למות. רגלו של המנוח הייתה שבורה, אך הוא לא סבר שהוא עומד למות. עוד נטען שאין להפלות בין נאשמים בתיק, וכיוון ששניים מהנאשמים שוחררו לחלופת מעצר – יש לשחרר את כולם.

4.עיינתי בחומר הראיות ואומר בפתח הדברים: שאלת הראיות לכאורה אינה קמה ונופלת על סוגיית אמרת שכיב מרע. פרט לדברי המנוח לאחרים על כן שהעורר (ואחרים) פגעו בו ישנן ראיות נוספות שבהצטברותן יחד יש להן משקל מספיק, וטמון בהן הפוטנציאל הראייתי הנדרש להרשעה. אשתו של העורר מסרה (אם כי לא מיד) שהמנוח התוודה בפניה על המעשה; אמו של המנוח ציינה בהודעתה כי בני משפחתו של מוסטפא (אביו של העורר) המוכרים בכפר הם שהגיעו בבוקר לשוחח עם המנוח. במסדר תמונות בה הוצגו לה 4 תמונות של העורר ואחיו זיהתה, בין השאר, את העורר. קיימת גם הודעתו של סובחי סרסור, חברו של המנוח שהיה עד לחטיפתו. אליבי שמסר העורר הופרך, ועוד. הסניגור מוצא בכל אחת מן הראיות פגמים, או סיבות להתייחס אליהן בחשדנות. עם כל זאת - להצטברותן של הראיות יחד יש משקל מספיק.

5.לעניין קבילות האמרות מפי המנוח בדבר זהות הפוגעים בו: אמרות שונות שמסר המנוח בעניין העורר נאמרו, לכאורה, ועל פי דברים שאמר המנוח בשלב שהמנוח האמין שהוא גוסס. המנוח אכן גסס בפועל, ונפטר כתוצאה מכשל מערכות כללי. אמרות אלה קבילות, לכאורה, כראיה. השאלות אם אכן נאמרו האמרות, ומה המשקל שיש לתת להן הן עניין למשפט עצמו.

6.העובדה שחלק מהמעורבים שוחררו, משנמצא שמשקל הראיות לגביהם פחות, אינה סיבה לשחרר את העורר, לגביו ישנן ראיות מספיקות. לעורר היה גם, לכאורה מניע – חשדו שאשתו בגדה בו עם המנוח.

7. הערר נדחה.