פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
10305/08
בפני:
כבוד השופט י' דנציגר
העורר:
שלום מלכה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בחיפה מיום 2.12.08 בעמ"י 012405-11-08 שניתנה על ידי כבוד השופטת ת'
שרון-נתנאל
תאריך הישיבה:
כ' בכסלו תשס"ט
(17.12.08)
בשם העורר:
עו"ד שי לוי;
עו"ד מיכאל סיבוני
בשם המשיבה:
עו"ד בת-עמי ברוט
החלטה
לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ת' שרון נתנאל ) מיום 2.12.2008 בתיק עמ"י 12405-11-08 במסגרתה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בקריות (כבוד השופט מ' ארגמן ) מיום 20.11.2008 בתיק מ"י 10263-09-08.
הרקע העובדתי
1.
ביום 9.9.2008 נעצר העורר (לפני הגשת כתב אישום) בחשד לקבלת שוחד וסחיטה באיומים במסגרת עבודתו כמנהל מחלקת רכבים וחניונים בעיריית חדרה. על פי החשד, העורר פעל תוך שיתוף פעולה עם הממונה עליו בעיריית חדרה, מר יהודה פרץ (להלן: מר פרץ ) על מנת לדרוש תשלום שוחד מבעלי עסקים שביקשו לעשות שימוש בחוף הים שבשטחה המוניציפאלי של עיריית חדרה.
2.
ביום 21.9.2008 שוחרר העורר, בהסכמה, למעצר בית מלא בביתו למשך ששה ימים, בתנאים הבאים: העורר יתייצב לחקירה או למשפט ולכל הליך קשור וכן יתייצב לנשיאת עונשו אם יורשע; העורר לא ישבש הליכי חקירה או משפט; העורר יודיע על כל שינוי במען המגורים ובמקום העבודה; איסור יציאה מהארץ למשך 180 ימים והפקדת הדרכון במשטרה; איסור יצירת קשר, במישרין או בעקיפין, עם כל עובד של עיריית חדרה, עם כל עובד של חברת "קקטוס אתגרים", עם כל עובד של בית העסק "קפיצי חדרה" ועם כל אדם שהוזכר בחקירותיו, עד ליום 21.11.2008 בשעה 12:00; איסור כניסה לכל מקום בו נמצאים משרדים של עיריית חדרה עד למועד הנ"ל. להבטחת קיום התנאים הנ"ל הוסכם כי שני ערבים יחתמו על ערבות צד ג' בסך של 25,000 ₪ כל אחד וכי העורר יפקיד סכום מזומן או ערבות בנקאית בסך של 30,000 ₪. בית משפט השלום נתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים והורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בביתו.
3.
ביום 15.11.2008 הגישה המשיבה בקשה להאריך ב-60 ימים נוספים את תוקף התנאים האוסרים על העורר להיכנס למשרדי עיריית חדרה וליצור קשר עם עובדי עיריית חדרה, עובדי חברת "קקטוס אתגרים" ומוסך "קפיצי חדרה" וכן כל אדם שהוזכר בחקירה (להלן: התנאים המגבילים ). בקשה זו הוגשה לנוכח התפתחות החקירה וחשד למעורבותו של העורר במקרה נוסף של דרישת שוחד. בבקשה זו הצהירה משטרת ישראל כי מתגבשת כוונה להגיש כתב אישום נגד העורר בהקדם האפשרי, בכפוף לביצוע שימוע לעורר. בדיון שהתקיים בבקשה טען ב"כ העורר כי לא ניתן להאריך את תוקפם של תנאי שחרור בערובה על הבסיס המשפטי שעליו התבססה הבקשה.
4.
בית משפט השלום בקריות (כבוד השופט מ' ארגמן ) קיבל את טענת ב"כ העורר כי סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) לא יכול להוות בסיס משפטי להארכת תוקפם של התנאים. לשיטתו, העילה לפנייה לבית המשפט יכולה להתבסס על הוראת חוק המאפשרת אחד מהשניים: בקשה למעצר ותנאי שחרור בערובה, מה שאין בפני בית המשפט; או עיון חוזר בעניינם של אותם תנאי שחרור במסגרת סעיף 52 לחוק המעצרים. רק לאחר שב"כ המשיבה ביקש לקיים את הדיון בבקשה על בסיס האמור בסעיף 52 לחוק המעצרים, הסכים בית משפט השלום לדון בבקשה.
לאחר ששמע בית משפט השלום את טענות באי כוח הצדדים ועיין בחומר החקירה, קבע כי יש מקום להאריך את התנאים "פעם נוספת ואחרונה בהחלט" עד ליום 24.12.2008.
5.
ערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי בחיפה נדחה. כבוד השופטת ת' שרון נתנאל
דחתה את טענת העורר כי לא "נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה" ולכן לא ניתן היה לקבל את הבקשה על בסיס סעיף 52 לחוק המעצרים. צויין כי המשיבה נכונה להגיש כתב אישום נגד העורר אולם הליכי השימוע השתהו בשל בקשות בא כוחו, אשר טען כי לא הועבר אליו מלוא חומר החקירה. מצב דברים זה, לשיטת בית המשפט, מהווה שינוי נסיבות המצדיק עיון חוזר. עוד ציין בית המשפט המחוזי, לגופה של הבקשה, כי לנוכח חומר החקירה והעבירות המיוחסות לעורר, המחזקות חשש להשפעה על עדים מצדו, אין מקום לאבחן את עניינו של העורר מעניינו של מר פרץ שעליו הוטלו תנאים דומים. אשר לבקשתו של העורר לשוב לעבודתו קבע בית המשפט המחוזי כי משקלה של זכות העיסוק במקרה דנן נחלש דווקא משום כך שהעורר עשה לכאורה שימוש בעבודתו ובתפקידו כעובד ציבור על מנת לבצע את העבירות המיוחסות לו. לכן האיזון הנכון מחייב את דחיית הערר. בית המשפט המחוזי הורה שהליך השימוע לעורר יקוים לא יאוחר מיום 10.12.2008 וההחלטה אם להגיש כתב אישום אם לאו תתקבל בתוך 10 ימים לאחר מכן.
6.
אקדים את המאוחר ואציין כי במועד הדיון נמסר לי שבניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי לא התקיים השימוע, שכן באי כוח העורר ביקשו לדחות את מועד השימוע לחודש ינואר 2009 לאחר שהמשיכו וטענו כי לא הועבר אליהם מלוא חומר החקירה. יחד עם זאת, לנוכח הדחיות החוזרות ונשנות של מועד השימוע החליטה המשיבה להגיש כתב אישום נגד העורר. ואכן ביום 17.12.2008, בוקר יום הדיון לפניי, הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום נגד העורר ושניים נוספים, במסגרתו מיוחסות לעורר עבירות של קבלת שוחד, הפרת אמונים ואיומים. בד בבד הוגשה בקשה לפי סעיף 21 בצירוף סעיף 48 לחוק המעצרים במסגרתה התבקשה הארכה של התנאים המגבילים.
טענות העורר
7.
העורר חוזר על טענתו כי בקשת המשיבה להאריך את תוקף התנאים המגבילים דינה להידחות על הסף שכן לא ניתן היה להסתמך על סעיף 48 לחוק המעצרים שעניינו הטלת תנאים ולא הארכתם וגם ההסתמכות על סעיף 52 לאותו חוק אינה נכונה שכן אין מדובר בעיון חוזר אלא בהארכת תוקף תנאי שחרור. במקרה דנן, לטענת העורר, אין כל חומר חקירה חדש וההודעה על השימוע התקבלה כבר ביום 23.9.2008 ומשכך אין כל נסיבות חדשות המצדיקות עיון חוזר.
8.
העורר טוען כי לא היה מקום להאריך את התנאים המגבילים, אשר פוגעים בזכותו להתפרנס. לטענת העורר, טענת המשיבה בדבר חשש לשיבוש הליכי חקירה אינה מבוססת כלל. לדבריו האיסור על יצירת קשר עם עובדי עיריית חדרה אינו נחוץ שכן מחומר הראיות עולה שאין עובדי עירייה שנחקרו ואשר קשורים לעורר. בנוסף, משרדו של העורר מרוחק ממשרדי העירייה שבהם שוהים עובדי העירייה שנחקרו, אשר בינם לבין העורר אין כל קשרי עבודה. לטענת העורר, הותרת איסור זה על כנו פוגעת קשות בעורר ללא כל הצדקה ובאופן לא מידתי שכן היא גורמת לפגיעה חמורה ובלתי מאוזנת בחופש העיסוק של העורר, כל זאת כאשר עדיין עומדת לו חזקת החפות. בהקשר זה הפנה ב"כ העורר להחלטה בע"פ 5986/08 כחלון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.2008).
9.
בדיון שלפניי הוסיף ב"כ העורר, עו"ד ש' לוי, כי המשיבה מנסה לכפות על העורר לקיים שימוע על אף שלא כל חומר החקירה עבר לעיונו, תוך פגיעה בזכויותיו של העורר. פגיעה נוספת בזכויות העורר, לדבריו, מתבטאת בכך שהפרקליטות אינה מאפשרת לעורר להידבר עם מר פרץ (יצויין כי שמו של מר פרץ מופיע בכתב האישום כעד מטעם המאשימה).
טענות המשיבה
10.
ב"כ המשיבה, עו"ד ב' ברוט, טענה כי משהוגש כתב אישום הרי שהתייתר הערר, שכן על פי פסיקתו של בית משפט זה, עם הגשת כתב האישום מוארכים תנאי השחרור שנקבעו עובר להגשתו באופן אוטומטי [ראו: בש"פ 7021/06 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2006) (להלן: עניין וקנין )]. עו"ד ברוט הוסיפה כי ההחלטה על הגשת כתב האישום התקבלה לאחר דחיות חוזרות ונשנות של השימוע מצד הסנגורים על בסיס טענות כלליות ולא מבוססות (אשר נדחו על ידי בית המשפט קמא) על כך שחומר החקירה לא הועבר אליהם במלואו. במצב הדברים שנוצר תרופתו של העורר היא לפנות בבקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק המעצרים.
11.
לגופו של עניין ציינה עו"ד ברוט כי במקרה דנן קבע בית המשפט המחוזי כי קיים חשש לשיבוש הליכי חקירה וחשש זה גובר, בנסיבות העניין, על זכותו של העורר לחופש עיסוק. לדברי עו"ד ברוט, יש לאבחן בין העניין דנן לבין המקרה שנדון בע"פ 5986/08 הנ"ל, שכן באותו עניין החשש היה מפני מסוכנותה של הנאשמת וחשש זה אויין (בדרכים שצויינו בהחלטה דשם). לעומת זאת, החשש במקרה דנן הינו מפני שיבוש הליכי חקירה ומשפט והשפעה על עדים, חשש שהתנאים המגבילים נשוא הערר נועדו לאיינו.
דיון והכרעה
12.
בנסיבות שנוצרו עם הגשת כתב האישום סבורני כי הדין עם המשיבה וכי הערר על עצם הארכת התנאים המגבילים שהוטלו על העורר אינו רלוונטי עוד. סעיף 58(א) לחוק המעצרים קובע כדלקמן:
"הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע."
בעניין וקנין קבע כבוד השופט א' לוי כי כאשר הוגש נגד חשוד כתב אישום במהלך תקופת 180 הימים הקבועה בסעיף 58(א) לחוק המעצרים (או במהלך תקופת ההארכה), תנאי השחרור שנקבעו ממשיכים לחול גם לאחר הגשתו של כתב האישום ויהיו תקפים עד לסיום משפטו. במקרה כזה, המשיבה אינה צריכה ליזום הליך נוסף, בפני הערכאה אליה הוגש כתב האישום, ולעתור להגביל את שחרורו של הנאשם בתנאים מגבילים פעם נוספת. למותר לציין כי הדבר נכון בין אם תנאי השחרור בערובה נקבעו בהסכמת הצדדים ובין אם נקבעו על ידי בית המשפט.
13.
מכאן, המסקנה המתבקשת, כי משנקבעו תחילה התנאים המגבילים בהסכמה, לתקופה של 60 ימים, ולאחר מכן הוארכו על ידי בית המשפט (הארכה שעליה הוגש הערר), הרי שמשהוגש כתב האישום ממשיכים תנאים אלה לחול והם תקפים, אלא אם כן יחליט בית המשפט לשנותם בעקבות בקשה לעיון חוזר. המשיבה אף הגישה בקשה נוספת (שלכאורה אינה מתבקשת על פי האמור בעניין וקנין ) לגבי תנאי השחרור של העורר. לפיכך, ההכרעה בערר שלפניי למעשה אינה רלוונטית עוד.
14.
גם לגופו של עניין סבורני כי דינו של הערר היה להידחות. התנאים המגבילים שהושתו על העורר, איסור להיכנס למשרדי עיריית חדרה ואיסור על יצירת קשר עם מי מעובדי העירייה ויתר המעורבים בפרשה נועדו למנוע חשש לשיבוש הליכי חקירה ומשפט והשפעה על עדים. ב"כ העורר ניסו אמנם לטעון - בלשון רפה - כי אין כל חשש כזה, אולם כאשר טענה זו נשמעת בד בבד עם טרוניה על כך שלא התאפשר לעורר ולבאי כוחו לשוחח עם מר פרץ, הדבר מעלה חשד לכאורי לרצון "לתאם גרסאות", דבר שהופך לכאורה את החשש להשפעה על עדים ושיבוש חקירה לקונקרטי.
15.
אין חולק בדבר הפגיעה שנגרמת לחופש העיסוק של העורר וודאי שהדבר משפיע על יכולתו לפרנס את עצמו ואת משפחתו, כאשר חזקת החפות עדיין עומדת לו. יש להניח כי שיקול כבד משקל זה יעמוד לנגד עיני בית המשפט קמא היה ותוגש בקשה לעיון חוזר על ידי העורר.
16.
בנסיבות אלה, דינו של הערר להידחות.
ניתנה היום, כ"א בכסלו תשס"ט (18.12.08).
ש ו פ ט