בש"פ 7021/06 אבי וקנין נ. מדינת ישראל

1.צו עיכוב יציאה מהארץ עליו הורה בית-המשפט כערובה לצורך שחרורו ממעצר של חשוד בביצועה של עבירה פלילית – האם פוקע הוא ברגע הגשתו של כתב-אישום? זוהי השאלה שניצבה לפני בערר זה.

2.נגד העורר נפתחה חקירה שנוהלה על-ידי אגף המכס, לאחר שהתעוררו נגדו חשדות כי הבריח לישראל סיגריות מבלי לשלם את המיסים המתחייבים בגינן. במהלך חקירה זו נעצר העורר, אולם ביום 2.7.03 הורה בית-משפט השלום בתל-אביב על שחרורו בערובה ועיכוב יציאתו מהארץ מכוח הסמכות הקבועה בסעיפים 44(א) ו-48(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"). אי לכך, חתם העורר על כתב-ערובה בו נאמר כי הוא "מתחייב שלא לעזוב את מדינת ישראל עד לגמר כל ההליכים המשפטיים " (ההדגשה הוספה). לאחר שחלפה תקופה של 180 ימים בהם לא הוגש כתב-אישום נגד המבקש, פנתה המשיבה לבית-המשפט, וזה האריך, בהסכמת העורר, את צו עיכוב היציאה מישראל ב-180 ימים נוספים.

בחודש פברואר 2004, ובטרם פקע צו עיכוב היציאה מהארץ, הסתיימה החקירה בעניינו של העורר. בעקבות כך הוגש כתב-אישום לבית-משפט השלום בראשון-לציון, בו יוחסו לו ולשניים נוספים שורה של עבירות אשר במרכזן הטענה כי הוא התחמק מתשלום מס בסכום ניכר (קרוב ל-30 מיליון ש"ח). מספר חודשים לאחר הגשתו של כתב-האישום, פנה העורר לבית-משפט השלום בתל-אביב בבקשה להצהיר על פקיעתו של הצו לעיכוב יציאתו מהארץ, מהטעם שהמשיבה לא עתרה לקבלתו של צו חדש, לאחר הגשתו של כתב-האישום. בית-משפט השלום דחה בקשה זו וקבע כך:

"משהוגש כתב האישום, אורך חיי הערובה ותוקפה – ועיכוב יציאה מהארץ בכלל זה – כאורך חייו של ההליך, והערובות תקפות כל עוד תקף ההליך, וכל עוד לא הוחלט אחרת, פוקעות הערובות רק עם תום ההליך המשפטי" (עמ' 3 להחלטה מיום 10.8.06).

ערר שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב כנגד החלטה זו, נדחה לאחר שבית-המשפט הגיע למסקנה כי "הערובה שעליה חתם העורר בתנאים שלהם הסכים תקפים עד לסיום ההליכים בערכאה [ה] דיונית" (עמ' 2 להחלטה מיום 28.8.06).

מחלוקת זו שבה ונתגלעה בין הצדדים גם בהליך הנוכחי, כאשר העורר סבור כי הערובה שנקבעה בעניינו סייגה עצמה לתקופת החקירה בלבד, ואילו המשיבה טוענת כי תנאי שחרור בערובה הנקבעים בשלב החקירה, ממשיכים לחול גם לאחר שהחקירה מסתיימת ומוגש נגד החשוד כתב-אישום.

3.על התכלית הניצבת בבסיס הסמכות להתנות את שחרורם של חשודים ונאשמים בערובה, מורה אותנו סעיף 48 לחוק המעצרים, לאמור, הערובה נועדה להבטיח "שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו , בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט" (ההדגשה הוספה), לשון הסעיף. על הפגיעה הרבה בזכויותיהם החוקתיות של חשודים בביצוען של עבירות הנגרמת על-ידי השתתם של תנאים לשחרור בערובה – ועליהם נמנה גם צו איסור יציאה מן הארץ – אין צורך להרחיב. להכרה בפגיעה זו אף ניתן ביטוי בחוק, המבחין בין תנאי שחרור בערובה הנקבעים על-ידי קצין משטרה , ושהוגבלו לתקופות קצובות קצרות המנויות בסעיף 42 לחוק המעצרים, לבין תנאי שחרור הנקבעים על-ידי ערכאה שיפוטית , מכח סעיף 44 לאותו חוק, שאז המגבלה היחידה לתחולתם היא זו הקבועה בהוראת סעיף 58(א) לחוק, המתנה את תוקפם של תנאי השחרור בהתקדמותם של הליכי החקירה:

תוקף הערובה

(א) הערובה ותנאי השחרור בערובה יתבטלו אם לא יוגש כתב אישום נגד החשוד תוך 180 ימים; ואולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע.

מעיון בסעיף 58(א) אתה למד, כי תנאי שחרור בערובה שהוטלו על חשודים מכח סעיף 44 הותנו בתנאי אחד בלבד – הגשתו של כתב-אישום בתוך תקופה של 180 ימים מיום שנקבעו הערובות – ורק אם תקופה זו חלפה מבלי שהוגש כתב אישום, ובית-המשפט לא הורה על הארכתן של הערובות, הן פוקעות ומתבטלות מעצמן, בלא צורך בפעולה משפטית כלשהי (השוו: בש"פ 78/91 ועקנין נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 127, 129). בעניינו של העורר לא התקיים התנאי המפקיע הקבוע בסעיף 58(א), וכתב-האישום בעניינו הוגש במהלכה של תקופת 180 הימים. מכך מתחייב כי תנאי השחרור שנקבעו לו ממשיכים לחול גם לאחר הגשתו של כתב-האישום, ויהיו תקפים עד לסיום משפטו. מסקנה זו נגזרת גם מסעיף 63 לחוק המעצרים. סעיף זה קובע כי כאשר משפטו של הנאשם מסתיים בזיכוי – הוא מופטר מכל הערבויות שהושתו עליו. דא עקא, הסדר מקביל לא נקבע בחוק לגבי השלב שבו הסתיימה החקירה והוגש נגד החשוד כתב-אישום, ומכאן שאין באותו שלב כדי להביא לפקיעתם של תנאי השחרור, וממילא אין המשיבה צריכה ליזום הליך נוסף, בפני הערכאה אליה הוגש כתב האישום, ולעתור להגביל את שחרורו של הנאשם בתנאים מגבילים פעם נוספת.

בבסיס מסקנה זו אף קיים הגיון. חקירה המתנהלת נגד חשוד מהווה שלב ראשוני בלבד של הליכים המשפטיים נגדו. כאשר מטילים על חשוד תנאים מגבילים בשלב כה מוקדם, ועקב פגיעתם הרבה של התנאים המגבילים בזכויות היסוד, יש להבטיח כי פגיעה זו לא תימשך זמן רב מדי, ועל כן יש להגבילה לזמן קצוב. אולם, ככל שההליך המשפטי נמצא בשלב מתקדם יותר, וכך הוא כאשר החקירה הסתיימה והוגש נגד החשוד כתב-אישום, כך מתחזקת התכלית לשמה הוטלו תנאי השחרור – למנוע המלטות מהדין או שיבוש מהלכי חקירה ומשפט (השוו: בש"פ 5851/00 רבינוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 666, 670-671).

4.העותר טוען כי יש לגזור לעניינו גזירה שווה מכך שאם היה מורה בית-משפט השלום על מעצרו במעצר לצורכי חקירה, כי אז עם הגשתו של כתב-אישום הייתה חייבת המשיבה ליזום הליך נוסף, ולבקש לעצרו עד תום ההליכים. משכך – ובהסתמך על בש"פ 1769/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 1 – סבור העורר, גם בקביעתם של תנאי שחרור יש לנהוג בדרך דומה וליזום הליך נוסף.

חוששני, שאין בידי לקבל טענה זו, באשר אין הדבר דומה לראייה, הואיל ובסוגיה של מעצר לאחר הגשתו של כתב-אישום, נקבעו בחוק הסדרים מיוחדים (ראו סעיף 21 לחוק המעצרים), עקב הפגיעה הקשה הכרוכה במעצר בחירותו של אדם. ובאשר להחלטה בבש"פ 1769/01 הנ"ל, עליה מסתמך העורר, אומר, כי הסיטואציה שהתעוררה שם הייתה שונה מעניינו של העורר, שכן היא עסקה בשאלת תוקפה של הערובה בתקופת ה ערעור , לאחר שמשפטו של העורר שם הסתיים והוא נשא בעונש שהערכאה הדיונית השיתה עליו. בנסיבות אלו, לכאורה, נשמט הבסיס מתחת למטרה המקורית לה ניתנה הערבות, ומכאן הצורך כי העניין יובא בשנית בפני בית משפט שלערעור כדי שיבדוק אם יש עוד הצדק לקיומה.

כמובן, אין בהחלטתי כדי להביא למסקנה כי תנאי השחרור שהושתו על חשוד בתקופת החקירה, יימשכו לכל אורך המשפט עד לסיומו בלא כל אפשרות לשנות מהם או להביא לביטולם. בפני העורר פתוחה הדרך לנסות להביא להקלה בתנאים המגבילים שהושתו עליו, בין על-ידי הגשת בקשה לעיון חוזר בהחלטה שניתנה בעניינו, ובין על-ידי הגשת ערר כנגד אותה ההחלטה, על-פי סעיפים 52 עד 54 לחוק המעצרים.

נוכח כל האמור לעיל, הערר נדחה.