בש"פ 10315/08 ג'מאל אבו ג'ראר נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.11.2008 בב"ש 5322/08 וב"ש 5377/08 (כבוד השופטת ח' בן-עמי ) במסגרתה נקבע כי העוררים ייעצרו עד לתום ההליכים נגדם.

העובדות

1.

כנגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם חטיפה לשם סחיטה, עבירה לפי סעיפים 372 ו-375 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין ); כליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377 לחוק העונשין; איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 380 ו-382(א) לחוק העונשין.

2.

לפי כתב האישום, במהלך חודש מאי 2008 או בסמוך לכך, נוצר קשר עסקי בין מוחמד חמאד (להלן - המתלונן ) לבין העורר 2 בעניין רכישה והובלות של דלק משטחי הרשות הפלסטינית באזור בקעת הירדן לירושלים. במסגרת הקשר העסקי הנ"ל, טען העורר 2 כלפי המתלונן כי הוא חייב לו כספים בסכום של למעלה ממיליון ש"ח. ביום 19.9.2008, הגיעו העורר 2 ואדם נוסף בשם קאסם למקום העבודה של המתלונן, שם שוחחו עימו על החוב. בשלב מסוים עזב המתלונן את המקום והשניים נשארו במקום והמתינו לו.

עובר ליום 22.9.2008 פנה הנאשם 1 בכתב האישום (להלן - טורמאן ) והמכונה "רמי" לאדם בשם דניאל זכריה (להלן - זכריה ), אשר בבעלותו מגרש הסמוך למפעל בו עובד המתלונן ולו היכרות מוקדמת עם המתלונן. טורמאן סיפר לזכריה כי ברצונו לבנות תחנת דלק ושאל את זכריה אם הוא מכיר מישהו שיכול לסייע לו בכך. ביום 22.9.2008 התקשר זכריה אל המתלונן והמתלונן הסכים שזכריה ימסור את מספר הטלפון הנייד שלו על מנת שטורמאן ייצור עימו קשר בעניין. ביום 23.9.2008, לאחר שטורמאן התקשר למתלונן, הגיע המתלונן ברכבו למגרש של זכריה בעטרות. המתלונן הבחין ברכב מסוג ניסן אשר תאם את התיאור שנתן לו טורמאן והחנה את הרכב לידו. המתלונן ניגש לרכב הניסן, אשר היה מונע, שם הבחין בשני אנשים במושבים הקדמיים. טורמאן, שהיה הנהג, הזדהה בשם "רמי", עמו שוחח המתלונן וביקש מהמתלונן להיכנס למושב האחורי של רכב הניסן כדי שניתן יהיה להראות לו את המסמכים הקשורים לבנייה של תחנת הדלק. המתלונן היסס, פנה לדלת הימנית הקדמית של רכב הניסן וביקש לראות משם את המסמכים. טורמאן שב וביקש מן המתלונן להיכנס לרכב הניסן והמתלונן סירב בשנית.

בהמשך לאמור, הוציא טורמאן אקדח, דרך אותו ואיים על המתלונן. בשלב זה, האדם שישב ליד טורמאן פתח את הדלת, הוציא אף הוא אקדח, דרך אותו ואיים על המתלונן שאם לא יעצור, יירה בו. לאחר מכן, יצאו מהרכב טורמאן ושני אנשים נוספים שהיו עימו, תפסו את המתלונן, הכניסו אותו בכוח לרכב, כיסו אותו בשמיכות ופתחו בנסיעה. במהלך הנסיעה, שמע המתלונן דריכות של אקדחים וכן את אחד מהאנשים אומר "אם הבחור יזוז תירה בו אבל לא לכיוון של מיכל הדלק שלא יתפוצץ הרכב". במהלך הנסיעה, ניסה המתלונן להוריד את השמיכות מעליו ובתגובה הוא הוכה.

לאחר מכן, הוציאו טורמאן ושני האחרים את המתלונן מהרכב והכניסו אותו לתוך מחסן במקום שאינו ידוע למשיבה. במהלך שהותו במחסן, כוסה ראשו של המתלונן וידיו ורגליו נכבלו באזיקונים. בשלב מסוים, עת הצליח המתלונן להסיר את כיסוי הראש ואת האזיקונים וניסה להימלט, דרכו שניים מהשלושה כלי נשק, כיוונו אותם לעברו, ביקשו ממנו לא לזוז, החזירו את הכיסוי על ראשו ושבו וכבלו אותו באזיקונים. בהמשך, ניגש אל המתלונן אדם אשר כונה בפי האחרים "הבוס". אותו אדם אמר למתלונן שהעורר 2 שילם לו ולאחרים שישים אלף ש"ח עבור הבאתו אליו, וכן אמר למתלונן שאם ישלם להם חמישים אלף ש"ח, ישחררו אותו. לבסוף, נטל אותו אדם מכיסו של המתלונן סכום של 6,720 ש"ח והכה את המתלונן.

בסמוך לאחר מכן, הוציאו שני אנשים את המתלונן מהמחסן והכניסו אותו לתוך תא מטען של רכב. לאחר שהרכב נסע במשך פרק זמן ארוך, עצר הרכב בתחנת דלק במקום שאינו ידוע למשיבה, המתלונן הוצא מתא המטען והכיסוי שהיה על ראשו, הוסר. או אז, ראה המתלונן לידו את העוררים ושני אנשים נוספים אותם לא הכיר. העורר 2 אמר למתלונן "הנה נפגשנו ועכשיו אני אעשה איתך דין וחשבון" והמתלונן הוכנס שוב לתא המטען של הרכב. לאחר נסיעה קצרה, הוצא המתלונן מהרכב והוכנס לתוך בית במקום שאינו ידוע למשיבה בשטח שבשליטת הרשות הפלסטינית, שם היכו אותו העוררים, בעוד ראשו של המתלונן מכוסה וידיו כבולות באזיקים מאחורי גבו.

בהמשך, שמר העורר 1 על המתלונן במהלך הלילה. במהלך פרק זמן זה, אמר העורר 1 למתלונן, בין היתר, "אתה יצאת בזול ועדיין חי" וכן אמר לו שהוא התכוון להגיע לירושלים כדי להרוג אותו. בנוסף, אמר העורר 1 למתלונן כי הוא מנהל משא ומתן עם הוריו לשחרורו, אך גם לאחר שיקבלו את הכסף משפחתו לא תראה אותו. בשלב מסוים עזב העורר 1 את המקום ואחיו מחמד החליף אותו בשמירה על המתלונן ונשאר שם עד לשעה 19:00. בשעה 10:00 בבוקר חזר העורר 1 לשמור על המתלונן ולאחר מכן החליף אותו שוב אחיו בשעה 19:00. בסמוך לאחר מכן, שוחרר המתלונן על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים.

במהלך הימים בהם היה המתלונן כלוא כמפורט לעיל, ניהל העורר 2 מספר שיחות עם נציגים של משפחת המתלונן. בשיחות אלה, התנה העורר 2 את שחרור המתלונן בתשלום סכומי כסף גדולים וכן איים באוזני אחיו של המתלונן, אחמד חמאד, איומים שונים על חייו של המתלונן.

הליכים קודמים

3.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים נגדם. בדיון שנערך לפני בית המשפט קמא, הודה בא כוחם של העוררים כי נגד מרשיו קיימות ראיות לכאורה כי ביצעו את המעשים המיוחסים להם. משכך, פנה בית המשפט קמא לבחון האם קמה כנגד העוררים עילת מעצר וקבע כי בחינת המעשים המיוחסים לעוררים מעלה כי קמה בעניינם חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים ) וכן כי קיים חשש כי הם יימלטו מאימת הדין לנוכח מקום מגוריהם שאינו בשליטתה המלאה של מדינת ישראל.

לאחר קביעתו זו, בחן בית המשפט קמא את אפשרות שחרורם של העוררים לחלופת מעצר. בית המשפט קמא ציין את העובדה כי לעוררים אין עבר פלילי, אולם קבע כי מהמעשים המיוחסים להם עולה מסוכנות רבה, אשר לא ניתן לנטרלה באמצעות חלופת מעצר, וכן ציין פעם נוספת את החשש כי יימלטו מאימת הדין ויעברו לשטחים בהם האכיפה הישראלית איננה אפקטיבית.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העוררים

4.

לטענת העוררים - באמצעות בא כוחם, עו"ד א' בר-עם - אין מחלוקת כי בתיק קיימות נגדם ראיות לכאורה כי ביצעו את המעשים המיוחסים להם. עם זאת, טוענים העוררים כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי קמה נגדם עילת מעצר סטטוטורית בשל השימוש באלימות חמורה ולנוכח החשש כי יימלטו מאימת הדין, והכל כפי שיפורט להלן.

5.

לטענת העוררים, בחומר החקירה קיימות עובדות אשר יש בהן כדי להפריך את חזקת המסוכנות לפי סעיף 21 לחוק המעצרים. ראשית, טוענים העוררים כי המתלונן הונה אותם בסכום של מיליון וחצי ש"ח, לקח מהם דלק ללא תמורה ומסר להם המחאות גנובות אשר הובאו למשטרה, אשר מצידה סירבה לחקור את תלונתם. שנית, טוענים העוררים כי קיימות הקלטות של המשטרה, אשר מעידות על כך כי משא ומתן שנוהל במשך שלושה חודשים בעזרת נכבדים משני הצדדים לא נשא כל פרי, כמו גם פניה לרשויות החוק, על מנת לפתור את הסכסוך בין הצדדים. לטענתם, בהעדר אפשרות להשבת הדלק לרשות הפלסטינית, הם הפכו לבעלי חוב ושמם הטוב נפגע. לטענת העוררים, רק בשל תסכולם ולנוכח העובדה כי מדובר בסכום כסף גבוה, נקטו בצעד קיצוני וזאת על מנת להחזיר חובות ועל מנת להסדיר את האשראי שניתן להם מחברות הדלק.

6.

עוד טוענים העוררים כי על עבירות חטיפה, בנסיבות דומות ואף חמורות יותר מהמקרה שלפניי, שחררו בתי משפט נאשמים לחלופות מעצר בתנאים מגבילים. לטענתם, במקרה שלפניי מדובר בסכסוך אזרחי אשר חרג מהמידה באופן קיצוני וחמור, אולם משהבינו העוררים כי חרגו מהמקובל במעשיהם, לקחו את המתלונן בעצמם אל תחנת המשטרה של הרשות הפלסטינית בסלפית על מנת שיוחזר לביתו ומבלי שאף אחד יכפה עליהם לעשות כן. לטענת העוררים, מעשה זה משמיט את הבסיס מתחת לתכלית המניעתית של המעצר. כמו כן, מציין העורר 2 כי לאחר מעצרו של בנו, העורר 1, הוא התייצב במשטרה ביוזמתו ומסר את גרסתו ויש לראות, לטענתו, במעשה זה מעשה אשר מפריך את חזקת המסוכנות או את החשש כי יימלט מאימת הדין במידה וישוחרר.

7.

לחילופין, טוענים העוררים כי ככל שקמה נגדם עילת מעצר, הרי שחומרת העבירה, כשלעצמה, אינה מצדיקה את מעצרם עד לתום ההליכים ועל בית המשפט לשקול את האפשרות לשחררם לחלופת מעצר. לטענת העוררים, הם נעדרי כל עבר פלילי, כאשר זו הפעם הראשונה שהם חווים את חווית המעצר. לטענתם, עד לאירוע הנדון הם חיו אורח חיים נורמטיבי ומסוכנותם אשר עולה מכתב האישום הייתה נקודתית והופנתה אך ורק כלפי המתלונן ולא כלפי הציבור כולו, ועל כן, ניתן לטענתם, לנטרל את מסוכנותם על ידי הרחקתם ממקום מגוריו של המתלונן.

8.

בהודעת הערר, מציעים העוררים כי ישהו במעצר בית מלא במקום מגוריהם בתחנת דלק אשר ממוקמת על כביש מספר 90 בסמוך ליישוב ארגמן ובמרחק נסיעה קצרה לתחנת המשטרה במעלה אפרים, כך שיוכלו בנוסף להתייצב שם ככל שידרשו. כמו כן, מוכנים העוררים לחתום על ערבויות להבטחת שהותם במעצר בית תחת התנאים המגבילים שייקבעו.

9.

כמו כן, טוענים העוררים כי הם מתגוררים בשטח אשר נתון לשליטה ישראלית ומכל מקום יכולת הניידות שלהם מצומצמת ומפוקחת על ידי חיילי צה"ל ועל ידי ביקורות שעורכות ניידות משטרה באזור.

10.

עוד מציינים העוררים כי למתלונן יש עבר פלילי וכי הוא משמש כעת כעד מדינה, לפי הודאת המשיבה, בתיק גדול של גניבת דלקים. בנוסף, מציין העורר 2 כי הוא אב ל-17 ילדים, אותם הוא מחויב לפרנס. לבסוף, טוענים העוררים כי בית המשפט קמא היפלה ביניהם לבין הנאשם 1, טורמאן, לנוכח קביעתו כי בעניינו של טורמאן יוגש תסקיר מעצר שיבחן את שחרורו לחלופת מעצר, בעוד שהחלטה דומה בעניינם לא ניתנה, כאשר הם, בניגוד לטורמאן, אינם אזרחי ישראל.

טענות המשיבה

11.

לטענת המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד ש' כהן - אין מחלוקת כי העבירות המיוחסות לעוררים מקימות נגדם את חזקת המסוכנות, בגינה יש להורות על המשך מעצרם עד לתום ההליכים נגדם.

12.

באשר לטענת העוררים לפיה המעשים בוצעו עקב סכסוך כספי בינם לבין המתלונן, טוענת המשיבה כי גרסת העוררים הינה רק צד אחד של הסיפור ואין בידיה או בידי העוררים את גרסת המתלונן. לטענתה, הסכסוך פרץ, כפי הנראה, על רקע מתן המחאות ללא כיסוי, כאשר העורר 2 היה מודע לכך. בנוסף, טוענת המשיבה כי למתלונן אין מעורבות בתיק גניבת דלקים, בניגוד לטענת העוררים.

13.

עוד טוענת המשיבה כי אין התאמה בין גרסת העוררים לבין גרסת המתלונן באשר לנסיבות סיום חטיפתו. לטענת המשיבה, על פי גרסת המתלונן, הוא שוחרר על ידי כוחות המשטרה הפלסטינית מהמקום בו הוא הוחזק, ולא עקב רצונם הטוב של העוררים.

14.

בנוסף, מציינת המשיבה כי אין חולק שהעורר 2 הגיע ביוזמתו למשטרה במעלה אדומים על מנת למסור את גרסתו לאירועים, אולם הוא עשה כן רק לאחר שבנו, העורר 1, נעצר על ידי המשטרה.

15.

כמו כן, טוענת המשיבה כי לא ניתן להבטיח את התייצבותם של העוררים לדיונים במשפט אשר מתנהל נגדם וזאת לנוכח העובדה כי הם מתגוררים בשטחי הרשות הפלסטינית, בהם אין לישראל שליטה מלאה. לבסוף, טוענת המשיבה כי המעשים המיוחסים לעוררים הינם חמורים במידה המצדיקה מעצר עד לתום ההליכים הואיל וקיים חשש אמיתי לחייו של המתלונן.

דיון והכרעה

16.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר על צרופותיה ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

17.

אין מחלוקת בין הצדדים כי לנוכח קביעתו של בית המשפט קמא לפיה קיימות כנגד העוררים ראיות לכאורה כי ביצעו את המעשים המיוחסים להם, קמה נגדם עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. ככלל, לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, מחויב בית המשפט לבחון חלופת מעצר אשר מחד גיסא תפחית את הפגיעה בחירותו של נאשם אשר טרם הורשע בדין ומאידך גיסא תגשים את תכלית המעצר של נטרול מסוכנותו.

18.

הלכה למעשה, החליטו העוררים ליטול את החוק לידיהם, תוך שהם פועלים באופן אכזרי ומתוכנן היטב במטרה "ליישב" את הסכסוך הקיים ביניהם לבין המתלונן. אין מקום להשלים עם התנהגות כאמור. סכסוכים יש באמצעות גורמי החקירה ואכיפת החוק ולא באופן עצמאי [ראו למשל: בש"פ 2039/91 דבורסקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.5.1991)]. נטילת החוק לידיים, במיוחד באופן מתוכנן ואכזרי כאמור לעיל, מצביעה על מסוכנות רבה אשר אינני סבור כי ניתן לנטרלה באמצעות חלופת מעצר. כפי שעלה בדיון שנערך לפניי, בין העוררים לבין המשיבה קיימת מחלוקת באשר לאופן בו שוחרר המתלונן. מחלוקת זו תוכרע על ידי הערכאה הדיונית, ובשלב זה, לנוכח מעשיהם החמורים, לא מצאתי כי יש לשקול לזכות העוררים את גרסתם באשר לאופן שחרורו של המתלונן.

18.

אכן, העורר 2 הגיע ביזמתו לתחנת המשטרה במעלה אדומים על מנת למסור את גרסתו לאירועים, אולם הוא עשה כן רק לאחר שבנו, העורר 1, נעצר על ידי המשטרה. על כן, אין ללמוד בהכרח מפעולה זו כי המסוכנות הנשקפת מהעורר 2 פחתה או כי פג החשש כי הוא יימלט מאימת הדין.

חשש כאמור קם גם לנוכח העובדה כי באזור בו מתגוררים העוררים אין שליטה מלאה של מדינת ישראל, עובדה אותה ניתן לנצל על מנת להתחמק מהליכים משפטיים, ומשכך, סבורני כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לפיה קיים חשש כי העוררים יימלטו מאימת הדין.

19.

בנוסף, החלטתו של בית המשפט קמא להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של טורמאן - כאשר החלטה דומה בעניינם של העוררים לא ניתנה - נבעה מיחס שונה לשונים, הואיל והוא אזרח ישראל אשר מתגורר בשטח בו יש למשיבה שליטה מלאה, בניגוד למקום מגוריהם של העוררים בשטחי הרשות הפלסטינית. יוער, כי תסקיר מעצר אמנם הוגש בעניינו של טורמאן, אולם בסופו של יום לא מצא לנכון בית המשפט קמא לשחררו לחלופת מעצר.

20.

לבסוף, אמנם יש לשקול לזכות העוררים את העובדה כי הם נעדרי עבר פלילי, אולם אין בכוחה של עובדה זו, כשהיא לבדה, על רקע המעשים החמורים המיוחסים לעוררים, כדי להטות את הכף לזכותם.

לנוכח כל האמור לעיל, הערר נדחה. העוררים יוותרו במעצר עד לתום ההליכים נגדם.