בש"פ 4061/09 טלעא זועבי נ. מדינת ישראל

1.

נגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335 (א) (1)-(2) לחוק העונשין. לפי עובדות כתב האישום, בשעות הבוקר של יום 17.3.09 התפתחה קטטה בין העורר 1 לבין ראיד חאים (להלן: המתלונן ), המתגוררים שניהם בכפר מסר. במהלך הקטטה החזיק כל אחד מן הצדדים הניצים במוט. עוברי אורח הפרידו בין השניים, הוציאו מידיהם את המוטות והרגיעו את הרוחות. בחלוף דקות אחדות, התקשר העורר 1 אל אחיו, הוא העורר 2, וביקש ממנו להגיע בדחיפות למקום באומרו לו: "אנחנו רוצים לגמור עליו היום". העורר 2 הגיע למקום ברכבו כעבור זמן קצר וירד מן הרכב כשהוא מחזיק במוט. כמוהו שב והצטייד במוט גם העורר 1. בשלב זה ניגשו העוררים אל המתלונן והכו אותו בחוזקה בראשו באמצעות המוטות. כתוצאה מן המכות שספג, התמוטט המתלונן, ובעודו שכוב על הארץ, המשיכו העוררים להכות בו תוך שהם אומרים לו בערבית: "אתה עוד נושם יא בן משפחת חאים". בעקבות המכות נגרמו למתלונן שברים רבים בקרקפת ופגיעות ראש שונות, וכן סימני חבלה בגב ובבית החזה. לאור זאת, פונה המתלונן לבית חולים "העמק" בעפולה, ומשם, כשהוא בסכנת חיים, הועבר לבית חולים רמב"ם בחיפה, שם נותח בראשו באופן דחוף. במשך מספר ימים היה המתלונן מאושפז במצב קשה במחלקה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי בבית חולים רמב"ם. בהמשך הועבר למחלקת שיקום בבית חולים בני ציון בחיפה, שם שהה עד לשחרורו לביתו ביום 23.4.09.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. במסגרת הדיון בבקשה הוגשו לבית המשפט תסקירי מעצר לגבי שני העוררים. שני התסקירים עומדים על כך שחרף חומרתה של העבירה המיוחסת לעוררים, לא ניתן להתרשם מקיומם של מאפיינים אלימים מושרשים במערך תפקודם הכללי של השניים ומכאן שלפחות בכל הנוגע לעורר 1, האירוע האלים המיוחס לו נבע, ככל הנראה, מחוסר יכולת להפעיל שיקול דעת במצב לחץ. על רקע הסכסוך המתמשך בין משפחת העוררים למשפחת המתלונן, מצא עורך התסקירים כי שחרור העוררים לחלופת מעצר בכפר נושאת עמה רמת סיכון גבוהה להתפרצות אלימה. באשר לאפשרות שחרור העוררים לחלופה מחוץ לכפר, ציין עורך התסקירים, כי אם אמנם יוחלט על כך, על החלופה להיות מלווה בתנאי פיקוח ודיווח נדרשים לרבות איזוק אלקטרוני. עם זאת, חרף התרשמותו החיובית מן המשמורנים שהוצעו בחלופה מחוץ לכפר, נמנע עורך התסקירים מליתן המלצה בדבר אפשרות שחרור העוררים לחלופה זו, והותירה לשיקול דעת בית המשפט.

3.

בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי) נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. בית המשפט ציין את הסכמת העוררים לקיומן של ראיות לכאורה בעניינם, כמו גם את התרשמותו שלו מקיומן של ראיות לכאורה מבוססות, ובכלל זה מגוון רחב של עדויות. בהקשר זה, עמד בית המשפט על כך שחרף הסכמתם בדיון לקיומן של ראיות לכאורה, ניסו העוררים במהלך הודעותיהם במשטרה להכחיש את דבר מעורבותם בביצוע העבירות, תוך גיוס בני משפחתם למהלך, וראה בכך גורם בעל משקל בבחינת עילות המעצר ושאלת מסוכנותם של העוררים. לצד זה סבר בית המשפט, כי אין לראות בהיותו של המתלונן מעורב בקטטה בעבר, או בסכסוך המתמשך בין שתי המשפחות, משום נסיבה מקלה המקהה את עוצמת המסוכנות הנלמדת ממעשי העוררים, שנעשו בקור רוח, היו פרי תכנון וכוונה ונעשו ללא התגרות. לבסוף, על רקע חומרת העבירות המיוחסות לעוררים, לאור עוצמת האלימות והאכזריות הכרוכות בהן, וחרף עברם ה"נקי", סבר בית המשפט כי לא ניתן לאיין את מסוכנותם של העוררים בדרך של חלופת מעצר. אשר על-כן הורה בית המשפט, כאמור, על מעצר העוררים עד תום ההליכים. מכאן הערר שבפניי.

4.

במסגרת הערר טוענים העוררים, כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי העוררים מסוכנים כלפי כולי עלמא, מבלי שהתחשב בהיותם, עד לאותה נקודה, אזרחים נורמטיביים העובדים לפרנסתם ונטולי עבר פלילי. לדידם, בית משפט קמא התעלם מכך שהאירוע שבגינו הואשמו לא היה אלא קטטה אקראית שהתדרדרה, במידה רבה, בשל התנהגות המתלונן שאחז אף הוא במוט, ואין בו כדי להצביע על מסוכנות. בהקשר זה מציינים העוררים כי בנקודת הזמן הנוכחית, שוחרר המתלונן זה מכבר מבית החולים וכי הוא שב לתפקד. העוררים מוספים וטוענים כי לא היה מקום לזקוף לחובתם את התכחשותם, בשלב החקירה, לאחריותם בגין העבירות. עוד גורסים הם כי ראוי היה ליתן משקל רב יותר לתסקיר החיובי שנכתב בעניינם. לדבריהם, עברם הנקי ואופיים הטוב עומדים בניגוד חד להתנהלותו ותפקודו של המתלונן בעבר וכן בשלב הראשון של האירוע נשוא כתב האישום, ובאלה היה די כדי לסתור את חזקת המסוכנות שנזקפה לחובתם בשל אופי העבירות שיוחסו להם. לטענתם, הדיונים בתיק צפויים להתארך על רקע מספרם הרב של עדי התביעה, וגם בכך יש כדי להצדיק את אי החזקתם במעצר למשך תקופה ארוכה בטרם הורשעו. את דבריהם חותמים העוררים בטענה כי שחרורם לחלופות שהוצעו, אשר כלל לא נבדקו על-ידי בית המשפט, יהווה יישום נכון ומדויק של הדין, ויאזן כראוי בין זכות האדם לחירות בטרם הוכחה אשמתו, לבין חובתו של בית המשפט להגן על האינטרס הציבורי.

5.

בתגובה לטענות אלה טוענת המדינה, כי באחיזתו של המתלונן במוט בשלב הראשון של האירוע, בטרם הגעת העורר 2 לזירה, יש, בשים לב לתוצאות שלב ראשון זה, כדי להדגיש את חומרת מעשיהם של העוררים בשלב השני. לדבריה, החזקת המוט על ידי המתלונן בשלב הראשון לא גרמה פגיעות גוף לעורר 1, בדומה לאלה שנגרמו למתלונן בשלב השני, דבר המלמד על החומרה המיוחדת הטמונה דווקא בהתנהגותם של העוררים, שהובילו לאשפוזו של המתלונן במחלקה לטיפול נמרץ כשהוא מונשם ומורדם. עוד טוענת המדינה, כי במסמכים שצירפו העוררים לעררם, המצביעים על הסכסוך רב השנים והנפגעים בין משפחתם למשפחת המתלונן, שטרם נפתר, יש כדי ללמד על הסכנה הרבה להתפרצות אלימה שתיגרם אם ישוחררו העוררים לחלופה. מוסיפה המדינה וטוענת כי גם ניסיונם של העוררים להרחיק עצמם ממעשה העבירה ולטעון כי אפשר שהפגיעות שנגרמו למתלונן נגרמו עקב כך ש"נפל", מצביעה על כך שלא ניתן לתת בהם אמון ולשחררם לחלופה. עוד טוענת היא כי קיים חשש כבד משיבוש הליכי משפט, בשים לב לכך שהדיון בתיק העיקרי טרם החל ושעדים רבים חוששים להעיד במשפט פן יבולע להם. מכל הטעמים הללו, וחרף מאפייניהם הנורמטיביים של העוררים, סבורה המדינה כי יש לדחות את הערר.

6.

דין הערר להידחות. אף שהאירוע החל באחיזה הדדית של מוטות, הן מצד העורר 1, הן מצד המתלונן, חלק זה של האירוע

תם ונשלם בזכות התערבותם הטובה של עוברי אורח שציננו את האווירה וכיבו את הלהבות. ברם, העורר 1 לא השלים עם קיצו של העימות. לאחר הפרדת הכוחות, מצא הוא לצלצל לקבלת "תגבורת", ובמקום להרגיע את הרוחות, דאג ללבותן. עם הגיע העורר 2 למקום, הצטיידו השניים בנשק קר בעל פוטנציאל פגיעה חמור, והתנפלו על המתלונן שניצב חשוף מהגנה, באלימות אכזרית שוחרת רע. אלימות זו, מטרה עמדה ביסודה להמית את המתלונן, כעולה מדברי העורר 1 בדבר הרצון "לגמור עליו" ומהתייחסות העוררים לכך שהמתלונן עודו נושם. עיון בתוצאות האירוע מלמד כי העוררים לא ניצבו מרחק רב מהגשמת מטרה זו.

7.

כתב האישום מציג לפנינו מחזה מדאיג של יישוב סכסוך על דרך ניסיון המתתו של "היריב", תוך הפעלת אלימות מתוכננת, חסרת רחמים ומשולחת רסן. מסוכנותם של העוררים זועקת לכל עבר ומותירה אחריה הדים, על רקע אופי העבירות שבנידון, תוצאתן הקשה והקלות הבלתי נסבלת שעמדה ביסוד בחירת העוררים לנקוט בדרך זו. אלימות מסוג זה מקימה חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). נכון הוא כי לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, מוטלת על בית המשפט החובה לבחון אפשרות קיומה של חלופת מעצר שיהיה בה כדי להפחית את הפגיעה בחירותו של נאשם בטרם הורשע, מן הצד האחד, ולנטרל את מסוכנותו, מן הצד האחר. עם זאת, על רקע כל האמור, איני סבורה כי ניתן לנטרל את מסוכנותם של העוררים במקרה זה בדרך של חלופת מעצר. ממעשי העוררים, מעבר לאלימות החמורה הכרוכה בהם, מוקרן בוז לרשויות אכיפת החוק, על דרך של נטילת החוק לידיהם ופתרון סכסוך באופן עצמאי שלא באמצעות פנייה לגורמים המוסמכים (בש"פ 10315/08 אבו ג'ראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.12.08)). במצב דברים זה, איני סבורה כי ניתן לתת בעוררים את האמון הנדרש לצורך שחרור לחלופה, וגם מטעם זה יש לדחות את עררם.

הערר נדחה.