בש"פ 1034/01 עימאד ווחידי נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לפיו מיוחסות לו עבירות של נשיאת נשק ושיבוש מהלכי משפט. לפי הנטען נשא העורר, בהיותו במרכז מסחרי ברמלה, אקדח שבתוכו מחסנית עם כדורים, כשהוא טעון ודרוך. בשעת מרדף של המשטרה אחרי רכב שבו ישב, השליך את האקדח מחוץ לרכב במטרה להעלימו. בית המשפט (כבוד השופטת ר' לבהר שרון), בהחלטתו מיום 30.1.01, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

העורר ערר על ההחלטה.

2.טענתו העיקרית של העורר, בכתב הערר ובטיעוני באת כוחו לפני, היא אפלייתו לרעה, לעומת בן דודו, כמאל ווחידי, שהואשם אף הוא בעבירות של נשיאת נשק והחזקת נשק, שנעברו בנסיבות דומות, כחודש ימים לפני עבירותיו של העורר. אותו בן דוד שוחרר בערובה ובתנאים, על פי הסכמתם של באי כוח בעלי הדין. עוד טענה באת כוחו של העורר כי החזיק בנשק לצורך הגנה עצמית, מחמת חשש לנקמת דם, על רקע יריבות בין משפחות מסוכסכות ברמלה, שהעורר אינו שותף לה, וכי עתה נרגעה המתיחות. מכל מקום, אפילו יש סכנה בשחרורו של העורר, הנה ניתן להפיגה על ידי שחרורו בערובה בתנאי "מעצר בית מלא" בכפר לקיה באזור באר שבע.

3.אין בידי לקבל את טענותיה של באת כוח העורר.

העורר שהה במרכז מסחרי ברמלה כשבכליו אקדח שבתוכו מחסנית עם כדורים, כאשר האקדח טעון ודרוך. האקדח נגנב כשנתיים ימים לפני כן מבית בעליו. העורר נסע מהמקום ברכבו של בן דודו וכאשר הבחין באנשי משטרה אמר לבן דודו שימלט מהמקום. בשעה שהשוטרים רדפו אחריהם השליך את האקדח מחלון הרכב. עובדות אלה אינן שנויות במחלוקת. לדעתי, די בעובדה שאדם נושא בכליו אקדח טעון ודרוך, בעיבורו של מרכז מסחרי עירוני, כדי להעיד על מסוכנותו. קל וחומר, כאשר מצטרפות לכך הנסיבות הנוספות שתוארו. עוד יש לציין, כשיקול נוסף המחזק את מסוכנותו, את עברו הפלילי הכולל הרשעות קודמות בעבירות רכוש, סמים והחזקת סכין למטרה לא כשרה.

כאמור, טענה באת כוחו של העורר כי הופלה לרעה לעומת בן דודו, כמאל ווחידי, ששוחרר בערובה. טענה זאת אין לה מקום מן הטעם שמדובר במעשים שונים, שלכאורה אינם קשורים זה לזה, וכן בנסיבות שונות. בן הדוד כמאל ווחידי נעצר יותר מחודש ימים לפני שנעצר העורר. את האקדח, שבגין נשיאתו והחזקתו הואשם, החזיק בארון הבגדים שבביתו וכן נשא סמוך לביתו. אולם, אפילו היו העורר ובן דודו בגדר "שווים" דוחה בטחונו של הציבור את זכותו של הפרט לשוויון. (עיינו, בש"פ 7496/00 אבו חדד רבאח נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 2000(3) 2146 והאסמכתאות שם).

לכך אוסיף כי לאור אופיין של העבירות שבהן מדובר ובנסיבותיהן אין בחלופת המעצר שהציעה באת כוחו של העורר כדי להפיג את הסכנה.

4. הערר נדחה.