בש"פ 10405/08 יוסף חסונה נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת. המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בנצרת בגין עבירות של התפרצות לבנין וגניבה מתוכו, קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת מכשירי פריצה, היזק בזדון והסתייעות ברכב לביצוע פשע. המבקש הורשע על פי הודאתו, ובית המשפט גזר עליו 7 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר מותנה. בנוסף הופעלו 6 חודשי מאסר מותנים שהיו תלויים כנגדו, כולם בחופף. ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל בבית המשפט המחוזי, כך שעונשו של המבקש הוחמר ל-18 חודשי מאסר ומחצית מעונש המאסר המותנה שהופעל ירוצה במצטבר.

2.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 9.9.2008 במעמד המבקש ובא-כוחו. ביום 9.12.2008 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. נטען בה כי בא-כוחו סבר שימי חג הסוכות אינם באים במניין הימים להגשת ההליך, כך שהתקופה מסתיימת ביום 2.11.2008. המבקש הדגיש כי מדובר בטעות חישוב בתום לב שלא נבעה מזלזול. המשיבה מתנגדת לבקשה.

3.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור הינו 45 יום ( סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק )). לבית המשפט אמנם נתונה הסמכות להאריך את המועד להגשת ההליך מכוח סעיף 201 לחוק, בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). עם זאת, הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל (השוו, בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). הדבר נעוץ בהכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון; בצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור. בהקשר זה יש לזכור כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה.

4.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות. הבקשה הוגשה באיחור של כחודש ומחצה. טענת המבקש כי סבר שימי חג הסוכות אינם באים במניין הימים אינה מקימה הסבר מניח את הדעת לכך שההליך הוגש רק ביום 9.12.2008. גם אם נלך לשיטתו של המבקש, היה עליו להגיש את הבקשה לרשות ערעור עד ליום 2.11.2008. לאיחור נוסף זה, העולה על חודש ימים, לא ניתן כל הסבר, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת. בנוסף, וזה העיקר בעיני, עיון בבקשה ובפסקי הדין בשתי הערכאות מעלה כי סיכויי ההליך קלושים. הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. חרף העובדה שעונשו של המבקש הוחמר על ידי בית המשפט המחוזי, נראה על פניו כי אין המדובר במקרה של סטייה ניכרת ממדיניות ענישה או במקרה המעורר שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ועשויה להצדיק הליך ערעורי נוסף.

אשר על כן, הבקשה נדחית.