בש"פ 10431/08 יובל אוחיון נ. מדינת ישראל

א.

ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט יצחק כהן) מיום 23.11.08 בתיק עמ"ת 6638-11-08,

אשר דחתה ערר על החלטת בית משפט השלום בקריות (השופטת קנטור) מיום 10.11.08 (ובטעות נרשם 4.11.08) בתיק מ"ת 4197-08-08 לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

ב.

כנגד העורר תלויים ועומדים שני כתבי אישום: כתב האישום הראשון , אשר הוגש לבית משפט השלום ביום 13.8.08, מייחס לעורר עבירות של תקיפת בת זוג, גרימת חבלה של ממש, איומים והיזק לרכוש במזיד. נטען, כי במספר הזדמנויות תקף העורר את חברתו לשעבר, ארב לה, הטיח בה אגרופים, איים עליה ברצח, ירק בפניה, היכה בגופה באמצעות רצועה של כלב כך שהותיר סימנים בגופה, משך בשערות ראשה ושבר את הטלפון הסלולרי שלה. ביום 7.9.08 הוגש כנגדו כתב האישום השני , המייחס לו עבירות של הדחה בחקירה, הפרת צו בית משפט ושיבוש מהלכי משפט. על פי הנטען, עת שהה העורר בבית המעצר לאחר שנעצר בשל כתב האישום הראשון, ולאחר שניתן כנגדו צו בבית משפט השלום בקריות ( מפי השופטת דגן) האוסר עליו להטריד את המתלוננת, לאיים עליה, להתחקות אחר תנועותיה, או ליצור עמה או עם הקרובים אליה קשר, ולאחר שהצהיר בבית המשפט כי לא יתקשר, ידבר או יגיע לביתה או למקום עבודתה של המתלוננת וכן לא יטרידנה בכל דרך הפר העורר הוראה זו. זאת – בכך שטלפן בשתי הזדמנויות למכרה משותפת לו ולמתלוננת, והציע לה כסף אם תשכנע את המתלוננת לבטל את תלונתה,

אם תעליל עליה עלילות שווא ואם תעיד נגדה.

ג.

ביום 8.9.08 החליט בית משפט השלום (השופטת קנטור), על מעצר העורר עד תום ההליכים, נוכח קיומן של ראיות לכאורה, ובעקבות האמור בתסקיר המעצר – ובהסכמת בא כוחו דאז, בהיעדר חלופה למעצרו. בקשתו מה-22.10.08 באמצעות בא כוחו הנוכחי, לשחרורו לחלופת מעצר נדחתה בהחלטה מ-4.11.08, ונקבע שוב כי

קיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לו. שכן לעדות המתלוננת תמיכות למכביר. צוין כי התנהלותו של העורר מצביעה על סיכון מוחשי לשלומה ובטחונה של המתלוננת, וקיים יסוד סביר לחשש ששחרורו יביא לשיבוש הליכי משפט, התחמקות מהליכי שפיטה והשפעה על עדים.

בפרט ניתן משקל לעובדה לכאורה, כי בעודו ממתין לקבלת תסקיר מעצר לא היסס העורר להדיח בחקירה או לשבש מהלכי משפט.

ה.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט אשר דחה את הערר וקבע, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתבי האישום וכי עוצמתן מספיקה. עוד צוין, כי לעורר עבר פלילי מכביד (בכללו עבירת הטרדת אשת קצין משטרה, עליה נידון ל-14 חודשי מאסר בפועל) וכי הראיות הלכאוריות מלמדות על מסוכנות בדרגה גבוהה של העורר כלפי המתלוננת, ועל חשש כבד וממשי לשיבוש הליכי משפט. בית המשפט התרשם כי העורר אובססיבי כלפי המתלוננת, וכפי שציין שירות המבחן, עלול הוא להתקשות בשמירה על תנאים מגבילים בחלופת מעצר. צוין כי אף שבית המשפט אינו כבול להמלצותיו של שירות המבחן, דרושים נימוקים כבדי משקל לסטות מהמלצה שלילית מטעמו.

ו.

בערר דנא, הערוך כדבעי, חזר העורר על בקשתו לחלופת מעצר בגדרי מעצר בית מלא, איזוק אלקטרוני וערבויות, וכן שב וטען כי הראיות נגדו הן בעלות עוצמה נמוכה וכי מצויות סתירות בעדות המתלוננת. עוד נטען, כי תלונת המתלוננת במשטרה היא תלונת שווא, שנועדה לחפות על כך שהעורר "תפס אותה בוגדת בו". לבסוף נטען, כי בעידן החוקתי, מעצר צריך להיות אמצעי נדיר ואחרון וכי יש לאזן בין עוצמת הראיות הנמוכה לבין חלופת המעצר הקפדנית המוצעת.

ז.

בדיון חזר בא כוח העורר על עיקר טענותיו בערר. בפרטות נטען, כי לא היו תימוכין אובייקטיביים לטענות המתלוננת; כך, ביחס לתקיפה שבגינה הוצא צו ההגנה לא נמצא סימן גופני. עוד נאמר, כי טענתה של המתלוננת כי העורר מתקשר לבית חולים רמב"ם וצועק על האחיות לא נמצאה נכונה, שכן

לא נמצאה עדות לשיחות מסוג זה; ומי שלטענת המתלוננת היתה עדה לאחד האירועים, אמרה כי לא היו דברים מעולם. מנגד נאמר, כי גירסת העורר היתה עקבית והגיונית. אשר לתסקיר המעצר, נטען כי זיהוי האובססיביות שבה נומקה ההמלצה הלא חיובית יסודו בדברים מפי המתלוננת, ונוצר מעגל שוטה. ולבסוף, המדובר בחלופות שמאחת מהן התרשם קצין המבחן בחיוב.

ח.

באת כוח המדינה טענה לתשתית ראייתית מספקת: בין היתר הודעת המתלוננת ואמה, סימני חבלה, עדות חברה לעבודה ועוד; כך גם באשר להתנהגות העורר בקשר לאישום השני, בניגוד לצו האוסר ליצור קשר. עוד הוזכר, כי העורר שמר על זכות השתיקה לעניין זה. ולבסוף נטען כי המסוכנות עולה מן המעשים, ולעורר עבר פלילי נכבד, מה גם שהמלצת שירות המבחן היא שלא לשחררו. על כן אין מקום לקבלת הערר.

ט.

(1) לאחר שעיינתי בראיות באתי לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית בעלת עוצמה שיש בה די לעת הזאת. באשר לאישום הראשון הודעת המתלוננת מתארת מסכת אירועים קשה ומתעללת. אמה של המתלוננת אומרת, כי העורר

לא איפשר לבתה לצאת מן הבית, כי התקשר אליה (אל האם) וביקש את סליחתה על שהכה את המתלוננת, והבטיח כי לא יכה אותה פעם נוספת. בהודעתה מתארת היא גם שיחות טלפון רבות ואירועים נוספים לגביהם סיפרה לה המתלוננת כי העורר הכה אותה, וכן סימני חבלה שנמצאו על גופה של המתלוננת. לכך מצטרפת הודעתה של ר', העובדת עם המתלוננת בבית החולים, לפיה סיפרה המתלוננת כי העורר איים עליה שירצח אותה, וכי היא היתה מגיעה לעבודה עצובה. כן מצויה בתיק הודעה של שוטרת בתחנת עכו, לפיה רופא בבית החולים בו עובדת המתלוננת (אשר טיפל בעבר באמה של השוטרת) פנה אליה ומסר לה כי בן זוגה של המתלוננת מכה אותה. בעקבות זאת שוחחה עם המתלוננת, אשר סיפרה לה כי היא חוששת להגיש תלונה במשטרה. כך גם באשר לאישום השני התשתית הראייתית מבוססת; היא נתמכת בהודעת המכרה שאליה פנה העורר, ובהודעות המתלוננת כי מגיעים אליה מסרים המבקשים לבטל את התלונה: "היא סיפרה לי שהוא מסוכן והוא בוכה וניסתה לשכנע אותי לבטל את התלונה ושאני אדבר איתה ואז היא אמרה לי לחשוב מה אני רוצה לעשות, ואני אמרתי לה שאני לא יעשה כלום" (הודעת המתלוננת מיום 3.9.08). מן המקובץ עולים תמונה קשה וחשש לשלומה של המתלוננת, וכן חשש לשיבוש הליכי משפט. הטענות באשר לפרטי הראיות שהעלה בא כוחו של העורר, המציגות מחלוקת קוטבית עם עמדת המדינה, דינן להתברר בהליך ההוכחות, ככל שינוהל. אבל לעת הזאת הרושם הברור מן הראיות לכאורה הוא, כדרך שהתרשו בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, קרי, מסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת. בטיעון העורר לענין האישום השני אין בפיו תשובה של ממש לראיות לכאורה בענין זה. ובסופו של יום, החרות להניף אגרוף מסתיימת, כדברי שופט אמריקני דגול, באפשרות פגיעה בפניו של הזולת, ולדבקותו של העורר במתלוננת יש גבולות.

(2)

אשר לחלופה: לאחר שנערך דיון

בהוצאת צו הגנה והעורר הצהיר שלא יתקשר אל המתלוננת ולא יבוא למקום עבודתה –

פנה על פי הראיות לכאורה, למכרה של המתלוננת בניסיון לביטול התלונה. בכך הפר העורר את האמון שניתן בו. די בכך כדי לנהוג כלפיו, לצד "כבדהו", גם מנהג "חשדהו"; האמון הבסיסי הנחוץ לחלופה, קשה להלום קיומו. המלצת שרות המבחן אינה חיובית, וצוין בה כי מ דובר

בצעיר אימפולסיבי בעל קוי אישיות לא בשלים, אשר יתקשה לשמור על תנאים מגבילים; הובע ספק באשר ליכולתו להפיק תועלת טיפולי

הנחוץ לו לשם שינוי בדפוסי חשיבתו ודרכי התמודדותו עם קשיים וגירויים. כן עולה מתסקיר שירות המבחן, כי המתלוננת חשה פחד ואיום, והיא משתדלת שלא לשהות במקומות פתוחים באזור מגוריה, ונזכור כי שירות המבחן הוא הסמן השיקומי-טיפולי במערכת, שאם דעתו אינה חיובית – קשה מאד לילך מעבר לה, והדברים נאמרו לא אחת (ראו לאחרונה בש"פ 2375/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט דנציגר) – צוטט על ידי בית המשפט המחוזי, והאסמכתאות דשם). לכל זאת מצטרף עברו הפלילי של העורר הכולל בגילו הצעיר (26) עמידה שש פעמים, מגיל 16, לפני בתי המשפט – וזאת בעבירות רכוש, אלימות, איומים וסמים, הפרת הוראה חוקית, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, פגיעה בפרטיות ועוד. עברו של העורר אינו מעיד טובות. אכן, יש רכיב שובה לב בטענת הסניגור המלומד, של איזון בין הזכות לחרות לבין שלום הציבור. ואולם, שאלתי עצמי, עם כל הרצון לחפש איזון ראוי שפירושו חלופה, האם ניתן למצוא במקרה דנא לעת הזאת פתרון שאינו מעצר ? סבורני כי התשובה אינה בחיוב, נוכח כל האמור. כמובן ככל שייווצרו עילות לעיון חוזר, דיין לשעתן.

י.

לא אוכל איפוא להיעתר לערר.