בש"פ 10452/08 מירה אליהו (לביא) נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. המבקשת הועמדה לדין בבית משפט השלום בירושלים (ת"ד 2693/05), בגין עבירות של נהיגה בשכרות, חוסר זהירות, גרימת תאונה וחבלות, נהיגה ללא ביטוח בתוקף וכן אי מסירת פרטים. המבקשת הורשעה (ביום 18.12.2006), ובית המשפט גזר עליה 60 ימי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי, שנתיים פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה ופסילה על תנאי.

ערעור על הכרעת הדין נדחה בבית המשפט המחוזי. אשר לגזר הדין, נוכח נסיבותיה האישיות הקשות של המבקשת, הפחית בית המשפט את עונש המאסר אשר הוטל על המבקשת כך שיעמוד על חודש אחד של עבודות שירות. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם.

2.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 7.7.2008 בהעדר הצדדים. ביום 10.12.2008 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. נטען בה כי האיחור נבע מכך שהמבקשת ניסתה למצוא עורך דין אשר ייצג אותה בהליך בקשת רשות הערעור. משלא עלה הדבר בידה, הכינה את הבקשה בעצמה, דבר שארך זמן. על פי הנטען, המבקשת היא אם חד הורית, מפרנסת יחידה עמוסה בחובות ונתונה בבעיות רבות. לטענתה, מכיוון שלא הייתה מיוצגת, איסוף החומר והכנתו ארכו זמן רב ולכן הערעור הוגש רק כאשר כל החומר היה מוכן. המשיבה מתנגדת לבקשה.

3.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור הינו 45 יום ( סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק )). לבית המשפט אמנם נתונה הסמכות להאריך את המועד להגשת ההליך מכוח סעיף 201 לחוק, בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת (ראו, בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). עם זאת, הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל (השוו, בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). הדבר נעוץ בהכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון; בצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור. בהקשר זה יש לזכור כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה.

4.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות. הבקשה הוגשה באיחור של למעלה משלושה חודשים לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור. טענת המבקשת לפיה היא אינה מיוצגת, אין בה כדי להצדיק את השיהוי הממושך בהגשת בקשת רשות הערעור. המבקשת הייתה מיוצגת בבית משפט השלום וכן בבית משפט קמא, כך שיש להניח כי יכולה הייתה לברר בקלות את סדרי הדין להגשת השגה על פסק הדין, לו רצתה בכך. טענת המבקשת כי בשל העדר ייצוג ארכה מלאכת איסוף החומר זמן רב, אין בה כדי להקים טעם ממשי המניח את הדעת לשיהוי הממושך. המבקשת כלל לא הבהירה מדוע נדרשו לה כחמישה חודשים להגשת הבקשה לרשות ערעור ומדוע לכל הפחות לא פנתה בשלב מוקדם יותר וביקשה ארכה להכנת הערעור. לעניין זה לא ניתן להסתפק באמירה לאקונית בדבר עומס בשל מבחנים. לבסוף, וזה העיקר בעיני, עיון בבקשה ובפסקי הדין בשתי הערכאות מעלה כי סיכויי ההליך קלושים. הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. אמנם, עונשה של המבקשת הוקל על ידי בית המשפט המחוזי אך נראה על פניו כי אין המדובר במקרה המעורר שאלה משפטית החורגת מעניינה הפרטני של המבקשת.

אשר על כן, הבקשה נדחית.