בש"פ 10470/04 מועאד עמאש נ. מדינת ישראל

המערער תקף אדם – זיאד מרעי – ושעה שאחר, טאטור בן מוחמד טאטור, ניגש להפריד ביניהם, דקר אותו העורר בסכין שהחזיק בידו.

בית משפט השלום, בפניו הובא העורר לדין באשמת ביצוען של עבירות תקיפה ופציעה בנסיבות מחמירות, מצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום. הוא הוסיף וקבע, כי הוכח קיומה של עילת מעצר סטטוטורית, ובסופו של יום מסקנתו היתה שתרופת העורר במעצר ממש, ולא בחלופה אחרת.

ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי כנגד אותה החלטה – נדחה, ומכאן הערר שבפני.

אכן, מכוח החזקה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, קמה נגד העורר חזקת מסוכנות, לאמור, מי שחטא בדקירתו של אדם פעם אחת, ועל רקע סכסוך פעוט, עלול לחזור ולדקור אדם אחר. אולם חזקה זו אינה חלוטה, ולעולם צריך לעמוד לנגד עיני בית המשפט העיקרון הניצב בבסיסו של חוק המעצרים, לאמור, לנוכח חשיבותה של זכות האדם לחרות, גם אם הוא מוגדר בשלב זה כחשוד או נאשם, המעצר צריך להיות האמצעי האחרון ולא הראשון בו נוקטים. מטבע הדברים, יש לדקדק ביתר שאת עם מי שקמה נגדו חזקת מסוכנות מחמת אלימות קשה שלכאורה חטא בה. אולם, גם אז אנו מצווים לתת את הדעת לגילו של הנאשם שאת מעצרו מבקשים, לאורח חייו עד לביצוע העבירה, לעברו הפלילי ועוד נתונים מסוג זה, העשויים לסייע לנו בבחינת שאלת המסוכנות לא רק בדרך טכנית-פורמאלית, אלא מהותית ומעמיקה. אחד הכלים החשובים אשר עשויים לסייע לבית המשפט במלאכתו הוא שירות המבחן, וסבורני כי כך היה נכון לנהוג גם בעורר שבפני.

לסיכום, אני מחליט לקבל את הערר ולהחזיר את הדיון לבית משפט השלום בעכו, בפניו מתבקש שירות המבחן להניח תסקיר מעצר, מוקדם ככל שניתן. לאחר זאת ישוב בית המשפט וישקול אם להותיר את החלטתו המקורית בדבר מעצר העורר על כנה.