בש"פ 10508/05 עבד אל רחמן אבו מוך נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להסרת חסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ). בית משפט זה מתבקש להורות על הסרת חסיון שהוטל על ידי שר הביטחון על חומר חקירה הנוגע למשפטו של המבקש בו הועמד לדין יחד עם שניים אחרים, וכי אותן ראיות אשר חוסות תחת תעודת החסיון ועשויות לסייע לו בהגנתו יגלו לעיניו.

1.נגד המבקש יחד עם שניים אחרים, כולם אזרחים ישראלים, תושבי טייבה, רמת גן ובקה אל גרביה הוגש ביום 2.8.05 כתב אישום שענינו החדרת מחבל מתאבד אשר ביצע פיגוע התאבדות בסמוך לקניון השרון בנתניה בתאריך 13.7.05 שעה 18:35. כתוצאה מהפיגוע נהרגו 5 בני אדם ונפצעו כ-90 נוספים. על פי כתב האישום המחבל המתאבד נשלח על ידי פעיל בכיר בארגון "הג'יהאד האיסלמי" באזור טול כרם, כדי להוציא לפועל פיגוע התאבדות המוני בתוך שטח מדינת ישראל. לשם מימוש ביצוע הפיגוע קשר קשר עם הנאשמים 1 ו-2, שפגשו במחבל המתאבד ואדם נוסף בשם עסאף כשהם נושאים בכליהם תעודות זהות ישראליות מזויפות וברשותם תיק גדול ובו מטען החבלה. לשאלת נאשם 1 באשר לתכולת התיק השיב עסאף כי בתיק יש בגדים.

נאשמים 1 ו-2 הביאו את המחבל המתאבד ואת עסאף למסעדת "אל קלעה" בטייבה ולשם הוזמן המבקש על ידי נאשם 2 באמצעות מכשיר טלפון סלולארי. בהמשך השהות במסעדה הודיע נאשם 2 למבקש כי עליו להסיעו למחסום ג'ברה המצוי סמוך לטייבה אך קודם עליהם להסיע את המחבל לנתניה כדי לבקר קרובי משפחתו מבני משפחת אבו קושק. המבקש הסכים.

המחבל הוצג בפני המבקש כאזרח ישראלי תושב רמלה או לוד. המבקש, הוא נאשם 3, הואשם בעבירות הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (5 עבירות) (להלן: החוק ), גרימת חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק (30 עבירות), נסיון השמדת ראיה ושבוש הליכי משפט, עבירה לפי סעיף 242 יחד עם סעיף 25 לחוק ועבירה לפי סעיף 244 לחוק, הסעת תושב זר השוהה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א(ג) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, קשירת קשר לביצוע עוון, עבירה לפי סעיף 499(א)(2) לחוק והחזקת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק.

2.ביום 1.11.05 חתם שר הביטחון על תעודה בדבר ראיות חסויות בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 44(א) לפקודת הראיות - על פי האמור בתעודה, מסירת ראיות בנושאי מקורות מידע של כוחות הביטחון וקהילות המודיעין, לרבות תוכן המידע, שיטות ודרכי פעולה, נוהלי והנחיות עבודה, יכולות ואמצעים טכניים, דרכי איסוף המידע, תפקידים משימות וכינויים של קהילות המודיעים, מסירתם עלולה לפגוע בביטחון המדינה.

3.ביום 10.11.05 הוגשה ע"י עו"ד צמל מטעמו של המבקש (נאשם 3) בקשה לגילוי ראיה בה מבקשת היא להסיר חיסיון "מכל נושא אשר יש בו כדי לסייע להגנתו של הנאשם, או לתרום להבנה רבה יותר של ההליכים בתיק זה אשר תסייע להגנת הנאשם", בהבהירה בבקשתה, כי "אין נדרש לגלות מקורות המידע של השב"כ ותוכן המידע שיש בו כדי לחשפם, שיטות פעולה, נוהלי עבודה ודרכי איסוף חומר של שב"כ, באיסוף מידע ובחקירה ותוכן המידע שיש בו כדי לחשפם, שמם וכל פרט אחר שיש בו כדי לגלות או לחשוף בדרך כלשהי את זהותם של עובדי שב"כ".

4.בדיון שהתקיים בפני ביום 9.2.06 הבהירה באת כוח המבקש כי הליך שמיעת הראיות מתנהל בבית המשפט המחוזי כשעיקר הגנתו של המבקש מתבססת על הטענה שלא ידע במה מדובר כאשר הגיע למסעדה ולא כאשר נסעו לנתניה, זאת עד לאחר שנשמע הפיצוץ ברכב כאשר הוא ועסאף היו כבר בכיוון היציאה מנתניה. לדבריה, אדישותו של עסאף לאחר שנשמע הפיצוץ היא שעוררה את חשדו שהמחבל שהסיע מעורב בפיגוע. באת כוח המבקש חוזרת ומבקשת לחשוף בפניו כל חומר שעשוי לסייע לו בהגנתו בהליך המתנהל נגדו בבית המשפט המחוזי.

באת כוח המדינה הסכימה שעיקר המחלוקת מתמקדת בשאלה מה ידע המבקש עת הסיע את המחבל המתאבד. לדבריה התביעה עברה על החומר בקפידה רבה תוך שהם שואלים עצמם מהו החומר שעשוי לסייע לנאשם בהגנתו. הועברו פרפרזות לידי באי כוח שלושת הנאשמים, ונבחן כל חומר שעשוי היה לדעתם לסייע למי מהנאשמים. העתקי הפרפרזות נמסרו לידי וסומנו מ 10-1. באת כוח המדינה מבהירה כי הנאשמים 1 ו-2 מעורבים בחלק הראשון של הסעת המחבל ואילו נאשם 3 - המבקש- אחראי להובלתו מטייבה לנתניה.

בחלקו השני של הדיון שבפני ובהסכמת באת כוח המבקש הוצג בדלתיים סגורות חומר החקירה החסוי בלווי פרוט והסבר מה כולל החומר ומהם שלבי החקירה אליו הוא מתייחס. כמו כן ביקשה באת כוח המדינה להפנות לחומר החסוי לגביו נערכו פרפרזות שהוצגו שלהערכתם משקפות את הדברים כפי שהם מופיעים בחומר החסוי. הוספתי ועיינתי במסמכים החסויים לאחר ששמעתי את ההסברים לחיסוי.

5.בחנתי את החומר החסוי על בסיס שתי שאלות, האחת האם גילוין של הראיות החסויות עלול לפגוע בביטחון המדינה, והשנייה האם אי גילוין עלול לפגוע בזכותו של הנאשם למשפט הוגן. לאחר עיון מדוקדק בכתובים שוכנעתי כי החומר שהוצג בפני דורש כי יחסה בצילה של תעודת חיסיון מטעמי ביטחון המדינה, כי גילוי החומר עלול לפגוע בביטחון המדינה וכי אין באי גילויו בכדי לפגוע בהגנת המבקש. אבהיר את עמדתי.

סעיף 44 לפקודת הראיות קובע:

44(א). "אין אדם חייב למסור ובית המשפט לא יקבל ראיה אם ראש הממשלה או שר הביטחון הביע דעתו בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בביטחון המדינה - אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי ראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשית צדק עדיף מן העניין שיש לו לגלותה".

המחוקק קבע מבחן שיושם בפסיקתנו, לפיו מוסמך בית המשפט לצוות על גילוי ראיה שהוטל עליה חיסיון מטעמים של ביטחון המדינה, זאת כאשר מונחים בפניו על כפות המאזניים שני אינטרסים- האחד של משפט הוגן והשני של ביטחון המדינה, ובית המשפט צריך להכריע האם "הצורך לגלותה לשם עשית צדק עדיף מן העניין שיש שלא לגלותה".

עשית צדק בהקשר זה משמעותה ניהול הליך פלילי הוגן לנאשם הספציפי העומד לדין. אם חומר החקירה חיוני להגנתו, הצדק דורש גילויו. נדרשת בחינה אינדיוידואלית ספציפית של הערך ההוכחתי של הראיה במשפט.

..."בית משפט אמור לעשות "מאזן פגיעות" בהטילו על כפות המאוזנים מזה ומזה את האינטרסים הנוגדים, ולסופה של שקלה ..... - ביני לבין עצמי - יקבע ויכריע מי יגבר על מי. כיצד יעשה זאת בית המשפט?"

(הנשיא ברק, ב"ש 838/84 לבני נ' מדינת ישראל , פ"ד לח 738-737; ראו גם בש"פ 4796/03).

כלל שהשתרש בפסיקתנו קובע שאם ראיה פלונית "חיונית" היא להגנתו של נאשם כי אז לא יקיים בית המשפט את החסיון אלא יורה על גילויה של הראיה (השופט מ' חשין, ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433, 445 (להלן: עניין מאזריב ), ראו גם בש"פ 6392/97 בלביסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 176).

כשבאתי לבחון את החומר החסוי שבאת כוח המבקש עתרה לגלות אחזתי מאזניים אלה בידי, באמצעותם בחנתי את הראיות החסויות על פי מבחנים אלה, תוך שימת לב לשני האינטרסים- מצד אחד האינטרס שבהגנת הנאשם, ומהצד האחר האינטרס של ביטחון המדינה.

החומר החסוי הוצג בפני במלואו. מתוך עיון בחומר ושמיעת הסבריה של נציגת התביעה כמו גם גורמי הביטחון שהופיעו בדיון שוכנעתי כי החומר נבחן בדקדקנות וקפדנות מתוך רצון בולט למלא את החובה כלפי הנאשמים ולחשוף כל חומר שגילויו אינו פוגע פגיעה ממשית בביטחון המדינה. התביעה הביאה לכך ששוחררו פרפרזות מתוך חומר חסוי ומסרוהו לסנגורים. על פי הפרקטיקה שהתפתחה בחנתי גם אני את החומר החסוי שהושאר בידי (שני קלסרים).

אקדים ואומר, בעניין ההצדקה להטלת החסיון. אכן כמו במקרים אחרים (ראו ב"ש 838/84 הנ"ל , בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 168; בש"פ 4796/03 מוזס נ' מדינת ישראל ) הטלת החיסיון באה בעיקר משום גילויו של המידע הנוגע לאמצעים בהם נוקט שירות הביטחון לשם השגת המידע. שוכנעתי איפוא שגילוי מקורות המידע, האמצעים, שיטות דרכי פעולה, דרכי האיסוף ונוהלי העבודה ובכלל זה שמות וכינויים כפי שחוסו בתעודה, גילויים עשוי לפגוע בביטחון המדינה, והגעתי למסקנה שהייתה הצדקה להטלת החיסיון.

שקלתי איפוא את נושאי החיסיון שבתעודת שר הביטחון ולאורם בחנתי הראיות החסויות, הוספתי ובחנתי באופן פרטני ובקפידה רבה את המסמכים שבחומר החסוי זאת עשיתי "בעיניו של סנגור" המבקש לגלות כל בדל ראיה ואפילו בדוחק במטרה לסייע לנאשמים, כאשר לנגד עיני הכלל שאם ראיה פלונית "חיונית" היא להגנתו של נאשם כי אז "לא יקיים בית המשפט את החיסיון אלא יורה על גילויה של הראיה" (השופט מ' חשין בעניין מאזריב , בעמ' 445).

על פי ההנחיות שהנחיתי את עצמי כאמור לעיל מצאתי כי אין בחומר ראיה חיונית להגנתו של המבקש ולא להגנת הנאשמים האחרים למעט החומר נשוא הפרפרזות שהוצגו ואין בו כדי לסייע לו בהגנתו. שוכנעתי כי כף אי הגלוי מכריעה איפוא את כף הגלוי.

בשולי הדברים אעיר כי לא מצאתי להידרש להודעה מאוחרת שהגישה באת-כוח המבקש, מאחר שכפי שנאמר לי בדיון עניין הבקשה לקיום הדיון בדלתיים פתוחות תלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי.

סוף דבר העתירה נדחית.