בש"פ 10537/06 עימאד עלי נ. מדינת ישראל

1.

במסגרת הליך פלילי המתנהל נגד העותר הוגשה תעודת חיסיון שנחתמה על ידי שר הביטחון. העתירה שלפניי מכוונת להביא להסרת החיסיון.

2.

העותר הינו תושב בית חנון שברצועת עזה. הוא הואשם בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירות של קשירת קשר לפשע וסחר בנשק. לפי כתב האישום שימש העותר כקצין משטרה ברשות הפלסטינאית. על פי הנטען, הוא קשר קשר עם אחרים לספק נשק לחזית העממית לשחרור פלסטין (להלן - החזית). החזית הוכרזה כארגון טרוריסטי. העותר, כך לפי כתב האישום, רכש כלי נשק ומכר אותם לאנשי החזית. כתב האישום מדבר על 65 רובי קלצ'ניקוב, 5,000 כדורים ו- 80 ק"ג של חומר נפץ. הוא אף סיפק מדים לאנשי החזית. עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעוצרו עד תום ההליכים ובית המשפט נעתר לבקשה.

3.

העותר נעצר ביום 17.7.06 במהלך פעולה של צה"ל. זמן קצר לאחר מעצרו הוא הודה במרבית המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לאחר שנערך דיון בבית המשפט הוא הפסיק לשתף פעולה עם חוקריו. התשתית הראייתית תתבסס בעיקר על הודאות שמסר העותר. בתחילת משפטו העלה העותר טענות נגד קבילות הודאותיו. הוא טען כי חוקרים של שירות הביטחון הכללי כלאו אותו בצינוק, כי הוא הורעב, כי נמנעה ממנו שינה, כי החוקרים וכן מדובבים איימו עליו ברצח ובחטיפה של בני משפחתו. עוד נטען כי ההודאה העיקרית שמסר כתובה בשפה העברית בעוד שהעותר אינו יודע עברית. במהלך הדיון בפניי נמסר כי במהלך משפט הזוטא שצפוי להיערך יעידו אנשי שירות הביטחון הכללי שחקרו את העותר.

4.

כאמור, שר הביטחון הוציא תעודת חיסיון מכוח סמכותו לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - הפקודה). התעודה מתייחסת למקורות מידע של שירות הביטחון הכללי, שיטות ודרכי פעולה של השירות וקהיליית המודיעין, לאמצעים טכניים בהם נעשה שימוש בקהיליית המודיעין וכן לתפקידים, שמות ומשימות של אנשי שירות הביטחון הכללי והכל בכל הנוגע לעותר. במסגרת חומר החקירה שהומצא לסניגור הועברו לידיו פארפרזות שונות לגבי דברים שאמר העותר. כנהוג באשר לעתירות מסוג העתירה דנא, הדיון נחלק לשניים. תחילה נערך דיון במעמד שני הצדדים ובהמשך נערך דיון בו נכחו אך נציגה של פרקליטות המדינה ואנשי שירות הביטחון הכללי. מפי אלה שמעתי הסברים באשר לחומר החסוי והם השיבו לשאלותיי.

5.

סעיף 44(א) לפקודה מקנה סמכות לשופט של בית המשפט העליון לדון בעתירה לגילוי ראיות לגביהן הוצאה תעודת חיסיון על ידי ראש הממשלה או שר הביטחון מטעמי ביטחון המדינה. המבחן המאוד כללי אותו צריך לשוות השופט לנגד עיניו הוא האם "הצורך לגלותה [היא הראיה] לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". על כפות המאזניים מונח מצד אחד הצורך בהגנה על ביטחון המדינה ומן הצד האחר האינטרס של הנאשם ושל הציבור שלא ייגרם עיוות דין בשל כך שראיה מסוימת לא הובאה בפני בית המשפט. ברי, כי אם ראיה מסוימת הינה חיונית להגנת הנאשם יש לגלותה (למשל, ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל , פד"י לח(3) 729). אם כך מחליט בית המשפט, אין הדבר מוביל בהכרח לחשיפת הראיה. הכדור עובר לידיה של התביעה הכללית. עליה להחליט, בעקבות החלטת בית המשפט, האם לגלות את הראיה או שלא לגלותה. אם מחליטה התביעה שאין לגלות את הראיה יביא הדבר לזיכויו של הנאשם. את השאלה בדבר חיוניותה של הראיה להגנתו של הנאשם יש לבחון על רקע הנתונים הספציפיים של כל מקרה ומקרה. ראיה מסוימת יכולה להיות חשובה בתיק פלוני, בעוד שאותה ראיה ממש אפשר שתהיה חסרת חשיבות בתיק אלמוני.

6.

כאמור, הראיות העיקריות שישמשו נגד העותר הינן הודאות שמסר. העותר העלה בפני הערכאה הדיונית טענות נגד קבילות ההודאות. הטענות מכוונות כנגד מעשים ומחדלים של אנשי שירות הביטחון הכללי. מכאן, שהסוגיה של גילוי הראיות במקרה דנא חייבת להתמקד ביחס או בקשר בין הראיות החסויות לבין טענות הזוטא שמעלה העותר. כפי שצוין, חומר החקירה שנמסר לידי הסניגור כלל אף פארפרזות מדברים שונים שאמר העותר במהלך חקירתו. ברור שהסניגור יוכל לעשות שימוש באותם דברים שהועברו לעיונו. השאלה הנשאלת היא האם די בפארפרזות או שמא יש לחשוף חומרים אחרים, מעבר לפארפרזות. בחנתי את החומר על יסוד העקרונות שצוינו לעיל. הגעתי לכלל מסקנה שהחומר החסוי אינו כולל חומר חיוני לטענות ההגנה של העותר. חקירתם הנגדית של אנשי שירות הביטחון, על רקע החומר שנמסר לידי הסניגור, תאפשר ניהולו של ההליך בצורה סבירה ותקינה בלא שתיגרם פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו של העותר.

7.

העתירה נדחית.