בש"פ 10590/03 אורן דהאן נ. מדינת ישראל

בשעות הערב של יום 11.9.03, נצפה העורר על ידי אנשי משטרה כשהוא נכנס לדירה הנמצאת ברח' ביל"ו 9 בחיפה, ולאחר זמן מה יצא ממנה כשתרמיל על גבו. הוא ניגש לקטנוע, ובעודו עולה עליו, נעצר על ידי אנשי משטרה. במהלך החקירה התברר, כי הקטנוע הנו רכב שנגנב מבעליו בתאריך 25.8.03. אך זה לא היה החשד היחיד שדבק בעורר, הואיל ובחיפוש בכליו נמצא שלל מפתיע: אקדח, שנגנב מבעליו בתאריך 27.5.03; מקלע מסוג MP-5 ומחסנית תואמת ובה 28 כדורים בקליבר 9 מ"מ; קסדת אופנוען נוספת; זוגות של כפפות צמר וכפפות מנתחים; שלושה כובעי גרב; ובקבוק חומר בערה נוזלי. בגין כל אלה הועמד העורר לדין בעבירות בנשק, וכן בגניבת רכב, קבלת רכב גנוב ונהיגה בזמן פסילה.

הגנת העורר התבססה, ככל הנראה, על הטענה כי אין לו זיקה לקטנוע הגנוב, והוא ישב עליו באופן תמים לאחר צאתו מהדירה. אולם, במהלך חקירתו נמנע העורר מלהשיב על שאלות החוקרים, וגם ביחס לכלי הנשק נשמעה מפיו גרסה עמומה, לאמור, תחילה הוא טען שמצא את התרמיל על תכולתו, ובהמשך בחר שלא להשיב עוד על שאלות חוקריו.

בד בבד עם כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, כשאת עילתה היא תולה בטענה שהעורר מסוכן לציבור בכלל, ולעדי תביעה, בפרט. בית המשפט המחוזי בחיפה נעתר לבקשת המשיבה, ומכאן הערר שבפני.

באת-כוחו המלומדת של העורר, עורכת-הדין א' אביטל, היתה ערה לכך ששולחה לא הציג במהלך חקירתו גרסה אותה ניתן היה לאמת ולהביא בדרך זו לשחרורו. אולם, היא סבורה שבשלב זה של ההליכים, אין לפרש את שתיקתו לחובתו, אדרבא, בהעדר גרסה לא ניתן לשלול את האפשרות שהעורר לא התכוון לעשות שימוש פסול בנשק, ואפשר אף שזה הגיע לידיו במהלך עבירת רכוש שביצע עובר למעצרו. עורכת-הדין אביטל הוסיפה והפנתה לפסק דינו של בית משפט זה בבש"פ 10191/02 ו-10472/02, בו הורה חברי השופט א' מצא לשחרר בערובה את המעורבים בפרשה הידועה כ"ניסיון להתנקש בזאב רוזנשטיין". לטענת באת כוח העורר, אף שהנסיבות מדברות לחובת שולחה, אין לשלול אפשרויות שאינן מתיישבת עם כוונה לבצע פעילות פלילית, ואם באותה פרשה לא נמצא כי יש צורך לעצור את הנאשמים, מקל וחומר שכך יש לנהוג בעניינו של העורר.

אין בידי לאמץ השקפתה זו. נכון לשלב זה של האירועים, התמונה המצטיירת היא שלעורר יש זיקה הדוקה לקטנוע עליו נמצא יושב. יותר מכך, לפחות ביחס לאקדח אין זה סביר כלל שהוא הגיע לידי העורר בסמוך למעצרו, הואיל וכאמור, אקדח זה נגנב מבעליו כבר בחודש מאי 2003. לכל אלה היה על העורר לתת הסבר אשר ישלול את הגוון הפלילי ממעשיו, אך מטעמים השמורים עמו הוא בחר לשתוק. במצב זה שוב אין מנוס מהמסקנה כי החזקה של כלי נשק עם תחמושת על ידי מי שאינו מורשה לכך, ובנסיבות חשודות כל כך, מעידה על סכנה הנשקפת ממנו. דברים אלה נכונים במיוחד על רקע האירועים העבריינים והפעילות העוינת המלווה אותנו בשנים האחרונות. אך לא עניין זה לבדו עומד לחובת העורר, אלא גם העובדה שהוא בעל עבר פלילי מכביד, בגינו אף נשא בעונש מאסר בן שמונה עשר חודשים שנגזר לו בחודש פברואר 2002. במסגרת אותו תיק, נגזרו לעורר גם שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי, וכפי שעובדותיו של התיק הנוכחי מלמדות, לא זו בלבד שהוא לא למד את הלקח הנדרש ולא הדיר את רגליו מחיי פשע, אלא ששבועות ספורים בלבד לאחר שחרורו חזר לחטוא בפלילים כאשר גם עונש מאסר מותנה העומד נגדו, לא היווה עבורו גורם מרתיע.

לנוכח כל האמור, אינני סבור כי הערכאה הראשונה הגיעה לתוצאה שגויה, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.