בש"פ 10619/06 שמעון אמסלם נ. מדינת ישראל

1.

הערר שבפניי מופנה נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בה הוחלט, בגדרו של ערר, להורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו.

2.

העורר עומד לדין יחד עם אחר בבית משפט השלום בראשון לציון. לעורר ולשותפו מיוחסות עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, התפרצות למקום מגורים והחזקת כלי פריצה. בנוסף מיוחסות לעורר אף עבירות נוספות, ביניהן החזקת רכוש גנוב והפרת הוראה חוקית. כתב האישום השני מדבר על התפרצות שאירעה בסביבות השעה 13:00 ביום 5.11.06. באותו יום אמור היה העורר לבצע עבודות שירות בעקבות גזר דין קודם.

3.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצר עד תום ההליכים. בית משפט השלום החליט בעניין ולאחר מכן הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הורה על הגשת תסקיר והעניין חזר לבית משפט שלום. בית משפט השלום שיחרר את העורר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה ועל כך הערר.

4.

הואיל ומעשה העבירה שמיוחס לעורר, שבוצע ביום 11.5.06, אירע בעת שהעורר אמור היה לבצע עבודות שירות מוטל עליו נטל כבד על מנת להצדיק שחרור לחלופת מעצר. הסניגור המלומד הפנה להחלטה שניתנה על ידי בבש"פ 11393/04 ביום 21.2.04. באותו מקרה מדובר היה גם כן באדם שיוחסה לו עבירה שבוצעה, לפי הנטען, כשאמור היה לרצות עבודת שירות. באותו מקרה החלטתי בסופו של דבר שאין מקום למעצר עד תום הליכים. מקרה זה שונה. מסתבר כי לעורר עבר פלילי שאף כי אינו מכביד ביותר, הרי כולל הוא שני מאסרים מותנים בני הפעלה, אשר כל אחד מהם עומד על שבעה חודשים. זאת ועוד, כנגד העורר תלויים שני כתבי אישום נוספים. אף סמיכות הזמנים בין ההרשעות הקודמות לבין המקרה הנוכחי פועלת לחובתו של העורר. גזרי הדין הקודמים ניתנו האחד ביום 20.6.06 והשני ביום 2.7.06. נותרה טענה אחת והיא טענת ההפליה ביחס לשותף לכתב האישום. אכן, עברו הפלילי של השותף מכביד יותר מזה של העורר, אך אין לחובתו מאסרים מותנים בני הפעלה ואין טענה כי ביצע את מעשה הפריצה שעה שאמור היה לרצות מאסר בעבודות שירות.

5.

הגעתי אם כן למסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו. לפיכך, הנני דוחה את הערר.