בש"פ 10680/06 ניב הרוש נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' אלון) מיום 18.12.2006, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

בכתב האישום שהוגש נגד העורר, יליד 1986, מיוחסות לו עבירות של שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לפשע (האישום הראשון) וכן החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וניסיון להשמדת ראיה (האישום השני). על פי המתואר באישום הראשון, העורר קשר קשר עם אדם נוסף שזהותו אינה ידועה לשדוד את מנהלת החשבונות של רשת חנויות "משהו טוב" באילת, בעת שהיתה בדרכה להפקיד סכום כסף גדול בבנק (להלן: המתלוננת ). סמוך לאחר מכן, ביום 26.11.2006 חבשו השניים כובעי גרב וקסדות, עטו כפפות והתקרבו לעבר המתלוננת באופנוע. אחד מהם ירד מן האופנוע, לפת את צווארה של המתלוננת ותוך שהוא מצמיד אליו סכין משך מידה תיק שהכיל 94,687 ש"ח. במהלך השוד נדקרה המתלוננת בידה ונפלה אל הקרקע, והשניים נמלטו מן המקום. למחרת, כך על פי המתואר באישום השני, הגיעו שוטרים לדירה באילת (להלן: הדירה ) בה מתגורר חברו של העורר, חן בן-שטרית, בעת שהעורר שהה במקום. אחד השוטרים התקרב לדלת וצעק "שוטרים". בתגובה, סגרו בן-שטרית והעורר את דלת הדירה בפני השוטר וזרקו מחלון הדירה נייר ובו סם מסוכן מסוג חשיש וכן חפצים נוספים.

2.

בהחלטתו מיום 18.12.2006 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע לבקשת המשיבה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט ציין בהקשר זה כי בחיפוש שערכו השוטרים בדירתו של בן-שטרית ובמסדרון הסמוך אליה, נמצאו בגומחת מסתור שקיות ניילון שקופות שהכילו שטרות כסף בסכום כולל של 48,000 ש"ח. על שתיים מן השקיות, כך מציין בית משפט קמא, נמצאו טביעות-אצבעותיו של העורר. כמו כן מצאו השוטרים בגומחה נוספת באותו מסדרון אקדח טעון ובתוך הדירה מצאו שתי קסדות, אולר, כפפות וכובעי גרב שחורים עם חורים. בית המשפט ציין כי בהודעותיה לא מסרה אמנם המתלוננת סימני זיהוי של ממש ביחס למבצעי השוד, שכן פניהם היו מכוסות בכובעי גרב ולראשיהם חבשו קסדות, אך כשהוצגו בפניה השקיות שנתפסו (ללא הכסף בתוכן) אמרה "אלו בדיוק השקיות איתן אני מבצעת הפקדה" ואף בכך מצא בית המשפט ראיה לכאורה לביסוס האישום הראשון נגד העורר. בית המשפט הוסיף וציין כי שתיקתו המוחלטת של העורר בחקירה מחזקת את הראיות לכאורה הקיימות במקרה דנן ועוד ציין כי ככל שהדבר נוגע לאישום השני לא התעוררה כלל מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה בנסיבות שתוארו באותו אישום. אשר לעילת המעצר קבע בית משפט קמא כי המעשים המיוחסים לעורר מעידים על המסוכנות הנשקפת ממנו, המועצמת נוכח הרשעותיו הקודמות בעבירות של החזקת נכס החשוד כגנוב והפרת הוראת חוקית. לבסוף קבע בית משפט קמא כי נוכח מסוכנותו של העורר ונוכח עברו הפלילי לא ניתן במקרה דנן להשיג את מטרת המעצר בחלופה וכי מכל מקום החלופה שהוצעה על ידי העורר בבית דודתו באילת, שם בוצעו העבירות המיוחסות לו, אינה הולמת.

3.

מכאן הערר שבפניי, בו מלין העורר על קביעתו של בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה נגדו וטוען כי טביעת-אצבעותיו נמצאה על שקית אחת בלבד וכי מכל מקום אין בחומר הראיות דבר הקושר אותו או את השקיות שנמצאו לאירוע השוד המפורט באישום הראשון. העורר מדגיש בטיעוניו כי המתלוננת לא מסרה בהודעותיה כל פרט הקושר אותו לאירוע השוד, כי לא נערך לה מסדר זיהוי ביחס לפריטים שנתפסו וכי לא נבדק האם על שקיות הניילון או על שטרות הכסף שנתפסו קיימות טביעות אצבע של המתלוננת או של חברתה שסייעה לה באריזה טרם צאתה אל הבנק. אי לכך סבור העורר כי שתיקתו בחקירה אינה יכולה להשלים את מה שחסר בחומר הראיות לכאורה ואין לזקוף את שתיקתו לחובתו. לבסוף טוען העורר כי מכל מקום ניתן להסתפק במקרה דנן בחלופת מעצר בבית אחת מדודותיו באילת או לחלופין בבית סבתו באשקלון בהשגחתה ובהשגחת אביו המתגורר אף הוא בעיר זו.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה במקרה דנן. המשיבה מוסיפה ומציינת כי הסכום שנתפס מהווה כמחצית מהסכום שנשדד וגם בכך מבקשת המשיבה למצוא חיזוק ותמיכה לדבר קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר. אשר למחדלי חקירה שהזכיר העורר בטיעוניו, מציינת המשיבה כי בדיקת טביעות אצבע על גבי שטרות כסף עלולה להשחית את השטרות ועל כן לא נהוג לבצעה וכי מכל מקום יש קושי רב לחלץ טביעות אצבע משטרות כסף. המשיבה אינה חולקת על כך שטביעות אצבעותיה של המתלוננת על שקיות הניילון לא נבדקו, אך לשיטתה גם ללא נתון זה קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה די והותר לביסוס סיכוי סביר להרשעת העורר באישום הראשון.

4.

לאחר שבחנתי את הראיות לכאורה בתיק זה אני סבורה כי יש ממש בטענות שהעלה העורר לעניין הקשיים שהן מעוררות. על אחת השקיות נמצאה אומנם טביעת אצבע של העורר והעורר שתק בחקירתו ולא סיפק לכך כל הסבר. אך נראה כי יש קושי לקשור בין שקיות אלה ובין השקיות שנשדדו מן המתלוננת, על סמך שתיקתו של העורר בלבד. משהוצגו השקיות שנתפסו בפני המתלוננת (כשהן ריקות) ציינה היא אמנם כי הן שקיות מאותו הסוג שבו השתמשה לאריזת הכסף שנשדד טרם הפקדתו. אולם, אין מדובר בזיהוי של השקיות הספציפיות ומעיון בצילומי השקיות שנתפסו עולה כי אין מדובר בשקיות בעלות סימנים מזהים יחודיים. אי לכך ובניגוד לעמדת המשיבה נראה כי בדיקת קיומן של טביעות אצבע של המתלוננת על שטרות כסף או על השקיות שנתפסו, יכולה הייתה להועיל מאוד לחקירה והוא הדין בהצגת הפריטים שנתפסו בדירה בפני המתלוננת (הקסדות, הכפפות וכובעי הגרב), על מנת שתנסה לזהותם כפריטים שחבשו או עטו השודדים בזירת השוד. העובדה שבדיקות אלה לא נעשו מחלישה בעיני את עוצמת הראיות לכאורה בתיק זה, ככל שהדבר נוגע לחוליה הקושרת את הכסף שנתפס עם השוד נשוא האישום הראשון (ראו והשוו בש"פ 4984/03 מלול נ' מדינת ישראל , תק על 2003(2) 2446 (2003)). בהתחשב באמור לעיל וכן בהתחשב בעובדה כי העורר הינו בן 20 ועברו הפלילי איננו מכביד, נראה לי כי מן הראוי שבית משפט קמא ייבחן אפשרות לחלופת מעצר הולמת בעניינו. לצורך כך יוכל בית משפט קמא אם ימצא זאת לנכון לקבל תסקיר מעצר מאת שירות המבחן לבדיקת החלופה שהוצעה בעיר אשקלון.

אני מורה, אפוא, כי הדיון יוחזר לבית משפט קמא לצורך בחינת חלופת מעצר כאמור.

עד למתן החלטה אחרת יישאר העורר במעצר.