בש"פ 10683/03 שלוה מיכילשוילי נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחסו לעורר ולאחרים שורה של עבירות אלימות, עבירות רכוש וסחיטה באיומים. המשיבה ביקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים, ובית המשפט נעתר לה. במסגרת ערר שהוגש לבית המשפט העליון החליט חברי, השופט ס' ג'ובראן, ביום 17.7.03, לשחרר את אחד הנאשמים, מיכאל אושבקשוילי. בעקבות כך, הוגש ערר כנגד מעצרם של שני הנאשמים האחרים, העורר, שלוה מיכילשוילי, ורובשן רפייב. באותו ערר נטען, כי החזקתם של השניים במעצר פוגעת בעיקרון השוויון, אולם טענה זו נדחתה ביום 9.9.2003 על ידי חברתי, השופטת מ' נאור, אשר לנגד עיניה היתה מונחת גם החלטתו של השופט ג'ובראן.

על רקע זה, ובהיותו סבור כי שתי החלטות סותרות של שניים משופטי בית המשפט העליון אינן יכולות לדוד זו לצד זו, ביקש בא-כוחו המלומד של העורר מבית המשפט המחוזי, לשוב ולבחון את סוגיית מעצרו של שולחו. בקשה זו נדחתה לאחר שהשופט המלומד סבר כי במהותה זו בקשה להכריע בין החלטות נוגדות של שופטים בערכאה גבוהה יותר, והכרעה מסוג זה אינה מסורה לסמכותו.

בא-כוחו המלומד של העורר, שלא השלים עם תוצאה זו, הגיש את הערר שבפני, ולדאבוני גם ידי קצרה מלהושיע. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא הערר לא נפל פגם כלשהו, אדרבא, השופט המלומד צדק באומרו כי העניין שהונח לפתחו אינו נמצא בגדר סמכותו, ולכך אוסיף כי ערר מסוג זה (ערעור על החלטתו של שופט המכהן בבית משפט זה) אינו נתון גם לסמכותי.

לפיכך, ומבלי להביע דעה באשר להחלטות לגופן, לא נותר לי אלא לדחות את הערר, וכך אני עושה.