בש"פ 1071/03 עדנאן סלמאן נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא נטען, כי העורר ושני אחיו סלמאן וג'מיל, הגרים בכפר ע'ג'ר שבגבול לבנון, קיבלו בתאריך 12.11.02 מתושב לבנון, סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של כ-60 ק"מ. העורר ואחיו עמדו להעביר את הסם לקונים בישראל, אך הדבר נמנע מהם הואיל ושוטרים חסמו את דרכם, ובעקבות כך נמלט העורר ברכב "מזדה" אותו נטש בקיבוץ כפר סאלד. בתוך הרכב נמצא אחד התיקים בהם היה מוטמן הסם, והעורר שנעצר בסמוך לכך אישר כי הוא נהגו של הרכב ושהסם שבתיק שייך לו. לאחר שלושה ימים נערך חיפוש נוסף באזור בו חנתה ה"מזדה", ובאחת התעלות נמצא תיק זהה לזה שנתפס, וגם הוא הכיל סם מסוכן מסוג חשיש.

לנוכח כל אלה בחר בא-כוחו המלמד של העורר, עו"ד ברדוגו, שלא לחלוק על מסקנתו של בית משפט קמא לפיה יש בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב האישום, ומכך התחייבה מסקנה נוספת, לאמור, הוכח קיומה של עילת מעצר נגד העורר. בית המשפט הוסיף וקבע, כי לנוכח מסוכנותו של העורר, אין מקום לעשות שימוש בחלופת מעצר.

את חיצי ביקורתו הפנה בא-כוח העורר בעיקר כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לעשות שימוש בחלופת מעצר. להשקפתו, בחינתה של חלופת מעצר מתחייבת מכוח מצוות המחוקק, והיא נדרשת גם לנוכח שחרורם בערובה של שני הנאשמים האחרים בתיק זה, אחיו של העורר.

מטבע הדברים, מקובלת עלי השקפתו של בא-כוח העורר לפיה על בית המשפט לבחון את השאלה בדבר חלופת מעצר, מן הטעם הפשוט שחובה זו מעוגנת בסעיף 21(ב)(1) לחוק סר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. אולם, ביחס לעבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים גם נקבע, כי הן מקימות עילת מעצר סטטוטורית, לאמור, מי שחוטא בהן מתקיים בו יסוד סביר לחשש שהוא מסכן את ביטחון הציבור (ראו בש"פ 6725/97, בש"פ 5906/969, בש"פ 7908/00, בש"פ 5659/96, בש"פ 8593/01). ואם כך בדרך כלל, מקל וחומר שזו המסקנה המתחייבת בעניינו של העורר, לו מיוחסת החזקה של עשרות קילוגרמים של סם מסוכן מסוג חשיש. עובדה אחרונה זו, כמות הסם שנתפסה בחזקת העורר, מלמדת לפחות לכאורה על שניים: ראשית, העורר מכיר את מקורות הסם ויודע כיצד להגיע אליהם, ושנית, נראה כי העורר רתם את עצמו להפצתו של נגע השימוש בסמים בקרב האוכלוסיה בישראל. את הסכנה הנשקפת מעורר שכזה לא ניתן למנוע אלא על ידי מעצרו, הואיל ונדמה כי גם אם יוחלט על החזקתו במעצר-בית הרחק ממקום מגוריו, לא יהיה במגבלת המרחק כדי למנוע ממנו מלהמשיך ולבצע עבירות. זאת ועוד, העורר גר בכפר ע'ג'ר שעל גבול לבנון, ומותר להניח שבמצב השורר באותו אזור, קיים חשש כבד שהעורר יימלט לכפרו מאימת הדין, ואף יעבור לשטח שאינו בשליטת ישראל, ובכך יסכל את קיום משפטו.

חרף האמור עד כה, נותרה סוגיה אחת המחייבת מענה, וכוונתי לכך שמשיבים 1 ו-2, שלפחות על פי לשונו של כתב האישום, חטאו עם העורר בצוותא-חדא, שוחררו בימים אלה ממעצרם. בית המשפט המחוזי היה ער לעובדה זו, ומתוך נימוקיה של החלטתו עולה, כי הכריע את הכף לזכות הנאשמים 1 ו-2 הואיל ומצא כי "עוצמת הראיות" בעניינם "לא נמצאת במדרג הגבוה של ראיות לכאורה שמצדיקה מעצרם" (ראו עמוד 47 להחלטת בית המשפט). אמנע מלהביע דעה ביחס למסקנה אחרונה זו של בית המשפט המחוזי, אך עניין אחד שוב אינו מוטל בספק, לאמור, בעניינו של העורר אין כלל מחלוקת ביחס ל"עוצמת הראיות", שהרי הוא הודה כי הוא בעליו של אחד התיקים בהם היה ארוז הסם. עניין אחרון זה, בשילוב עם הסכנה הטמונה בהפצת נגע הסמים בישראל, והחשש שהעורר יימלט וישבש את משפטו, חייבו לאבחן את עניינו מעניינם של אחיו, ומכאן דעתי שבהחלטה לעוצרו לא נפל פגם המחייב את התערבותי.

הערר נדחה.