בש"פ 10792/05 אבישי ועקנין נ. מדינת ישראל

א.נגד העוררים הוגש כתב אישום בו הם נאשמים, יחד עם שני אחרים, בקשירת קשר לביצוע פשע, נשיאת נשק, חבלה בכוונה מחמירה ומעשה פזיזות ורשלנות, עבירות לפי חוק העונשין, תשל"ז – 1977. נטען כי הנאשמים כולם קשרו קשר לפגוע בחן קדוש (להלן המתלונן), לאחר שנודע להם כי קיים קשר עם פלונית שהיתה בעבר בקשר עם העורר 2. נטען כי ביום 1.9.05, במסגרת הקשר האמור, זיהו הנאשמים את המתלונן ומשפחתו נוסעים ברכבם, ופתחו אחריהם במרדף. נטען כי ברכב היו שני אקדחים שהוחזקו ללא היתר; כאשר עצר המתלונן את רכבו ברמזור אדום, יצאו לעברו שני הנאשמים האחרים, וניסו לפתוח את דלתות רכבו בכוונה לתקפו. המתלונן פרץ אל הצומת באור אדום, ופתח בנסיעה מהירה על מנת לברוח מהנאשמים. כנמסר, הנאשמים המשיכו במרדף, ובסופו של דבר השיגו את המתלונן בחניית ביתו. המתלונן הספיק לברוח לתוך הבית, אך אשתו וילדיו נותרו ברכב. לבסוף, משלא הצליחו לבצע את זממם, ברחו הנאשמים. לפי המתואר בכתב האישום העוררים לא יצאו מרכבם, והנסיון לחבול במשיב יוחס לשני הנאשמים האחרים. בנוסף מואשם העורר 2 בהפרעה לשוטר. נטען כי ביום 20.9.05 ניסה העורר 1 להתחמק ממעצר, בנסותו לצאת מחלון הדירה כאשר התדפקו שוטרים על דלתה.

ב.ביום 2.10.05 הוגש כתב האישום, ועמו בקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 31.10.05 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט הנדל), את הבקשה (ב"ש 21540/05), בקבעו כי יש בתיק ראיות לכאורה נגד הנאשמים כולם, ושאין בחלופות המעצר שהוצעו בכדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מהם. על החלטה זו הוגש הערר. אדרש לשני העוררים בנפרד.

ג.בש"פ 10792/05 אבישי ועקנין (עורר 1)

(1) טענתו העיקרית של עורר זה היא כי לא הוצגו ראיות לכאורה הקושרות אותו לאירוע. נטען כי הראיה היחידה הקושרת את העורר לאירוע היא זיהויו על ידי המתלונן במסדר זיהוי תמונות, שבעריכתו נפלו פגמים רבים, כגון הנחת תמונות כל החשודים (הנאשמים) זו ליד זו. כן נטען כי המתלונן ראה את העורר למשך זמן קצר ביותר, כשהוא חולף מולו במושב האחורי של רכב הנוסע במסלול הנגדי, עובדה שבהתחשב בפגמים שנפלו בעריכת מסדר הזיהוי מקלישה את משקלו הראייתי.

(2) נטען גם, כי אחד יוני גלזר ששמו נכרך באירוע, דומה לעורר 1 באורח שניתן היה לבלבל ביניהם. מנגד טענה באת כוח המשיבה כי נגד העורר ישנן שלוש ראיות לכאורה – איכוני הטלפונים הסלולריים; הודאתו כי ביום האירוע, או בסמוך לו רדף אחרי המתלונן; וזיהויו על ידי המתלונן במסדר זיהוי התמונות, אשר לגבי הפגמים הנטענים בו נאמר, כי ממילא היתה למתלונן היכרות אישית עם כל הנוגעים בדבר. נידרש בתמצית לראיות אחת לאחת.

(3) איכוני הטלפונים הסלולריים אכן ממקמים את העורר 1 באזור הסמוך למקום האירוע, אך לטענתו מדובר באזור נרחב ביותר, במרכזה של עיר. ועוד, מספר דקות לפני האירוע התקשר העורר 1 לנאשם 2, משמע – לפי הטענה הוא לא היה עמו באותה עת, ברכב, והטענה היא כי מאיכוני הטלפון ניתן להסיק גם שהם לא היו באותו תא שטח. אכן, כדברי בית המשפט קמא, מדובר באירוע "מתגלגל", כאשר הנאשמים נוסעים ברכב, וסביר שיהיו הבדלים באיכונים, אך היא הנותנת, שיש קושי העשוי להתברר במהלך שמיעת הראיות בתיק.

(4) הראיה השניה שהוצגה היא הודעה שמסר העורר 1 ביום 14.9.05, לפיה שבועיים לפני חקירתו רדף, יחד עם אדם ושמו ברוך, אחרי המתלונן כשהוא מנסה לגבות חוב שהלה חייב לו. הודעה זו אכן ממקמת את העורר 1 באזור ביתו של המתלונן בסמוך למועד האירוע. יש לכאורה קושי ביחס שבין זאת לבין גרסת התביעה לפיה העורר 1 מעולם לא יצא מהרכב; המתלונן הכחיש את קיומו של אירוע, או של חוב. אף ראיה זו עוצמתה בסימן שאלה, אף כי כמובן איני קובע כל מסמרות אף כאן.

(5) הראיה השלישית היא זיהוי העורר 1 על ידי המתלונן במסדר זיהוי תמונות. בהודעתו הראשונה במשטרה (4.9.05) טען המתלונן כי במושב האחורי של הרכב ישבו הנאשמים 1 ו-3 "והיה עוד בחור, ברח לי השם שלו". בסופו של דבר זוהה העורר 1 כנוסע הנוסף רק לאחר עריכתו של מסדר זיהוי תמונות. ברם, באופן ביצוע המסדר נפלו – כאמור – פגמים. כשלעצמי נוטה אני אמנם לקבל את גירסת התביעה כי ההיכרות המוקדמת עם הנאשמים סייעה בתהליך הזיהוי (ראו בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 753 (השופטת נאור); בש"פ 5980/01 קאסם נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 433 (השופטת נאור); ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל , פ"ד מז (4) 353, 421). מעבר לכך, אין מדובר בהליך איתור רגיל ("כאשר קרבן עבירה מדפדף באלבום עבריינים", ע"פ 347/88 בעמ' 420), בנדון דידן גובשה על-ידי החוקרים קבוצה של עשר תמונות ובתוכן תמונות של ארבעת הנאשמים. זאת בנוסף לשאלות העלולות להתעורר מקריאת תמלולו של התיעוד הקולי של מסדר הזיהוי, והגרסאות השונות שהעלה המתלונן בחקירתו. לטענה החריפה של השוואת תמונתו של יוני גלזר לזו של העורר 1, שהועלתה בדיון, לא אדרש, ואפשר להותיר זאת לתיק העיקרי.

(6) אכן, עורר זה כנאשמים האחרים שמא על זכות השתיקה לאחר מעצרו, דבר זה עשוי לחזק ראיות העומדות נגדו, אך מטבע הדברים נטל הראיה הוא על המשיבה.

(7) נוכח קשיים מסוימים – ככל הנראה - בראיות שהוצגו נגד העורר 1, ומכיון שגם כתב האישום אינו מייחס לו השתתפות "פעילה" באירוע התקיפה, יושב התיק לבית המשפט המחוזי שידון מחדש לגבי עורר זה בשאלת חלופת המעצר, ותוך שיובאו בחשבון בקביעתה עברו הפלילי בעבירות סמים וכן הפרת הוראה חוקית ועוד (תיקים בבית המשפט לנוער באר שבע). מקובל עלי כי אמו של העורר אינה חלופה מתאימה, כפי שציין בית המשפט קמא.

ד.בש"פ 10793/05 משה זייתון (עורר 2)

(1) בעררו טוען עורר זה כי לא הוצגו ראיות לכאורה המוכיחות כי נכח ברכב בזמן האירוע. כן נטען, כי גם אם יוכח שהיה ברכב, אין בכך כל ראיה שנטל חלק בקשר האמור. נטען כי טעה בית המשפט קמא בקבעו כי יש לראות בשתיקת העורר 2 חיזוק לטענה כי לא שהה ברכב באקראי. נטען כי העורר נחקר תחת אזהרה בניסיון לרצח אותו ניסו החוקרים לייחס לאותם נאשמים, ובמסגרת חקירה באשמה זו בחר לשמור על זכות השתיקה. לבסוף התייחס העורר לסתירות בעדותה של אשת המתלונן. בא כוח עורר זה טען גם לגילו הצעיר ועברו שאינו מכביד ומנגד טענה באת כוח המדינה למקבץ ראיות מפלילות.

(2) לאחר העיון, אין בידי לקבל את הטענה בדבר העדר ראיות לכאורה. כבר בחקירתו הראשונה במשטרה, ביום 4.9.05, זיהה המתלונן את העורר 2 כמי שישב במושב האחורי של הרכב שרדף אחריו. בהודעתו מסר גם, כי לאחר שעצרו ברמזור החליפו הנאשמים מקומות ישיבה ברכב, ויש בכך בכדי להעיד כי אילו היה העורר 2 מבקש לרדת מהרכב ולא להשתתף במרדף היה יכול לעשות זאת. היו אף הזדמנויות נוספות במהלך האירוע לעשות כן. יתר על כן, המתלונן מיקם את העורר במושב האחורי של הרכב, וכל שהיה על העורר 2 לומר בחקירתו הוא כי הוא נקלע לשם במקרה. הוא לא עשה כן, ושמר על זכות השתיקה. אכן, ככלל זכות השתיקה עומדת לעורר אולם האזהרה כוללת כיום גם את הפוטנציאל לחיזוק הראיות שיש בשתיקה. ועוד, "... בחירת העורר לעשות שימוש בזכות זו אינה יכולה להיות שקולה לקיומה של גרסת הגנה שכלל לא הועלתה" (בש"פ 3684/04 מיכאל מלכה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), השופטת פרוקצ'יה; ראו גם בש"פ 970/04 איהאב סעדי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), השופטת חיות)). העורר 2 אמנם נחקר תחת אזהרה בחשד לנסיון רצח, אך הוא הוזהר גם כי הוא חשוד באירוע תקיפת המתלונן, ונאמר לו שהוא מוקם במושב האחורי של הרכב. כל זאת מעבר להנחה כי "בהיותו חלק מחבורה שעשתה את המעשה הרע, חזקה עליו, לכאורה, כי היה שותף למעשה העבירה" (ראו בש"פ 7627/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 737, 738).

(3) משנדחו טענות העורר 2 לגבי קיום ראיות לכאורה לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא ביחס לחלופה. כפי שכתב בית המשפט "התמונה הראייתית מלמדת על קשירת קשר... לפגוע במתלונן בצורה אלימה. לכאורה היתה קיימת נכונות להוציא את התוכנית לפועל גם לאור יום בשכונת מגורים הומה אדם... הסכנה ברורה ורבה". חרף גילו הצעיר, לעורר 2 עבר פלילי, בעיקר בתחום הסמים. וכן החזקת אגרופן. אכן, בית המשפט המחוזי ציין כי החלופה המוצעת היא חלופה טובה יחסית, והעורר יוכל להעלותה לדיון מחדש אם ישתנו הנסיבות, ואולם אין בכך טעם כיום. אשר על כן אין בידי להיעתר לערר.

ה. סוף דבר

ערר עורר 1 נתקבל במובן האמור; לערר עורר 2 לא אוכל להיעתר.