בש"פ 1082/09 עיסמאת אבו קנדיל נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) בתיק מ"ת 13466-01-06 מיום 3.2.2009, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); שתי עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין; עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; שתי עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10 יחד עם סעיף 62 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); ועבירה של אי ציות לתמרור, לפי סעיף 62(8) יחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, ובצירוף תקנה 22(א)+(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 16.1.2009 בשעה 09:15 לערך, נהג העורר ללא רישיון נהיגה תקף ברכבו, עת נעצר לבדיקת רישיונות שגרתית על ידי המשטרה, בצומת עין איברהים בכביש 65. לאחר שנתבקש על ידי שוטר להציג את רישיונו, נמלט ברכבו מהמקום, תוך שהוא מנסה לדרוס את אותו שוטר, עובר בצומת ברמזור אדום ונוסע בצורה פראית. למחרת, ביום 17.1.2009 בשעה 10:00 לערך, זוהה העורר ברכבו בצומת אום-אל-פחם על ידי ניידת משטרה אשר הורתה לו לעצור לצד הדרך. העורר נמלט מהמקום ברכבו תוך נסיעה מסוכנת ואי ציות לרמזור אדום. כאשר התקרב לצומת מוסמוס, שם נחסם הכביש על ידי המשטרה, עלה על שלושה שטחי הפרדה תוך שעקר ממקומם מספר תמרורים, ולבסוף עלה על המדרכה והתנגש בקיר בטון. כאשר הוחזק על ידי השוטרים ונשאל לפרטיו, דחף אותם העורר ואיים עליהם כי יפגע בהם.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 3.2.2009 קבע בית המשפט המחוזי כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות נשוא כתב האישום, וזאת על סמך הודעותיו השונות במשטרה והודעות השוטרים. עוד ציין בית המשפט כי טענות העורר באשר לסתירות מסוימות בהודעות השוטרים ולפגם שנפל ברישום מזכר הנוגע לאירועים של אחד השוטרים, יתבררו במהלך המשפט עצמו ואילו בשלב זה בוחן בית המשפט את פוטנציאל ההרשעה על פי הראיות אשר באו לפניו. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי לאור חומרתן ואופיין החמור של העבירות המיוחסות לעורר, אין מקום לעריכת תסקיר על ידי שירות המבחן בנסיבות המקרה, ולא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו בחלופת מעצר. על כן הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

מכאן הערר שבפניי.

בתחילה טען העורר כנגד קיומן של ראיות לכאורה כנגדו, אך במהלך הדיון שנערך לפניי היום, חזר בו בא כוחו והודה בקיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר. לאחר מכן מיקד את טענותיו בכך ששגה בית המשפט המחוזי משלא הורה על עריכת תסקיר על ידי שירות המבחן בעניינו של העורר, בכדי לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר הולמת, בדמות מעצר בית בפיקוח אחותו ואמו. עוד הדגיש את עברו הפלילי הנקי של העורר וגילו הצעיר.

המשיבה מנגד טענה כי נהיגתו הפרועה של העורר, בשני אירועים שונים, מעידה על המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור ואינה מאפשרת את שחרורו לחלופת מעצר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לא יורה בית המשפט על מעצרו של אדם מאחורי סורג ובריח אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. על בית המשפט,

בבואו להחליט האם לשחרר נאשם לחלופת מעצר, לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות את טיבם ואופיים של המעשים המיוחסים לו. במקרה שבפניי, יש בעובדות העולות מכתב האישום בכדי להעיד על מסוכנות רבה הנשקפת מצד העורר, אשר בשני אירועים שונים, שאירעו יום אחר יום, הוכיח כי אינו בוחל באמצעים כדי להתחמק ממורא החוק, ובכלל זה סיכון חיי אדם ופגיעה בשוטרי משטרת ישראל. על אף היעדר עבר פלילי לעורר, לאור הנסיבות החמורות של המעשים המיוחסים לו ואשר אין חולק כי קיימות לגביהם ראיות לכאורה, איני רואה הכיצד תוכל חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר לאיין את המסוכנות הנשקפת לשלום הציבור ממנו. על כן, בנסיבות המקרה שבפניי, סברתי כי בית המשפט קמא לא שגה בכך שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, אף ללא עריכת תסקיר בעניינו (ראו גם בש"פ 1891/07 יגמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.3.2007)).

אשר על כן, הערר נדחה.