בש"פ 1891/07 לואי יגמור נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ב"ש 9203/07 מיום 23.2.07, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 20.2.07 הוגש כנגד העורר כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק; וכן עבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיפים 332(2) ו-(5) לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 15.2.06 נהג העורר ברכבו בירושלים ונצפה על-ידי ישראל כהן, פקח מטעם משרד התחבורה (להלן: המתלונן ), כאשר הוא מוריד שלושה נוסעים מרכבו שנראו כמשלמים לו כסף עבור הנסיעה. לאור זאת ניגש המתלונן ופנה לעורר בתור נוסע המבקש הסעה. העורר הסיע את המתלונן במכוניתו, כאשר מאחוריו נסעה ניידת משטרה אשר עקבה אחריו. לאחר שהחל בנסיעה, חשד העורר במתלונן והחל לנסוע בנסיעה פרועה. השוטרים פתחו במרדף אחריו וביקשו ממנו לעצור את הרכב. העורר לא עצר ולא נענה לבקשות המתלונן אשר הזדהה בפניו כפקח אלא נהג בצורה מסוכנת, תוך מעבר בין נתיבי נסיעה ונסיעה בניגוד לכיוון התנועה. במהלך הנסיעה הפרועה פתח העורר את הדלת בצידו של המתלונן וניסה להשליכו מהרכב תוך שהוא צועק לעברו "אני אהרוג אותך היום". המתלונן נאבק בעורר והצליח להישאר ברכב. העורר עצר רק כאשר הגיע למחסום אקראי של המשטרה אך המשיך להתנגד למעצרו ותקף את השוטרים שניגשו אליו לאחר שיצא מן הרכב.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 23.2.07 החליט בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא ) להורות על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים המשפטים בעניינו. בהחלטתו הדגיש בית המשפט את החומרה שבעבירות המיוחסות לעורר ואת העובדה שבמעשיו סיכן חיי אדם. בנוסף, קבע בית המשפט כי לאור מסוכנותו של העורר הנשקפת מן המעשים שמיוחסים לו, אין הוא רואה צורך בהזמנת תסקיר מעצר בעניינו.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העורר, שגה בית המשפט המחוזי משלא בחן את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר וזאת לאור העובדה כי ראיות התביעה מכילות סתירות רבות וכן לאור נסיבותיו האישיות. לטענתו, הסיבה שנהג במהירות נובעת מכך שסבר שהמתלונן הוא שודד וכי השוטרים התנפלו עליו מיד כשיצא מהרכב ורק לאחר מכן הודיעו לו שהוא עצור. עוד טוען העותר, כי בטרם הוגש כתב האישום הורה בית-משפט השלום על שחרורו בתנאים מגבילים וכי יש בתנאים אלו על-מנת לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי קיימת בתיק תשתית ראייתית לכאורית מספקת וכי המעשים החמורים המיוחסים לעורר מהווים עילה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, וזאת אף ללא צורך בבדיקת האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

לאחר עיון בערר, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה ישנן במקרה זה ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בשלב זה די לעיין בהודעתו של המתלונן במשטרה מיום 15.2.07 אשר בה הוא מתאר את נהיגתו הפרועה של העורר וכיצד ניסה להשליכו מהרכב, על-מנת לבסס תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר. טענותיו של העורר לגבי האפשרות לשחררו לחלופת מעצר, אף הן דינן להדחות. נהיגתו הפראית והתנהגותו כלפי השוטרים אשר ניסו לעצרו, אף אם נבעה מכך שסבר כי המתלונן הוא שודד, ואינני מביע דעה בעניין זה, סיכנה את חייהם של הנהגים האחרים בכביש ומצדיקה את השארתו במעצר לעת הזו.

לאור מסוכנותו של העורר הנובעת מן האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הערר נדחה.