בש"פ 10936/08 עדנאן אלעטאונה נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט צלקובניק) מיום 22.12.08 בב"ש 22428/08, בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

ב.

שני כתבי אישום כנגד העורר, מיום 18.9.08 ומיום 9.11.08, מייחסים לעורר, בין היתר, עבירות של פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 413ו לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן החוק ); גניבה מרכב, לפי סעיף 413ד(א) לחוק; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק; נהיגה בפסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961; נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל-1970; קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק; והיזק במזיד לרכב, לפי סעיף 413ו לחוק. על פי הנטען בכתב האישום

הראשון , ביום 15.9.08 פרץ העורר, יחד עם שותף, לרכב, לשם ביצוע גניבה. לשם כך ניפצו העורר ושותפו את חלון הרכב, ונטלו ממנו תיק עם מסמכים ומשקפי שמש. כאשר הגיע בעל הרכב, נמלטו העורר ושותפו מהמקום ברכבם, כשהעורר נוהג – על אף שרישיונו נפסל; העורר האיץ את הרכב, כנטען, לכיוונו של בעל הרכב, שנאלץ לזוז הצידה כדי שלא להיפגע. על פי כתב האישום השני , לאחר שהעורר שוחרר למעצר בית מלא, בעקבות כתב האישום הראשון, נהג ביום 3.11.08 ברכב מסוג טויוטה, השייך לאחיו, כשלצידו סאלם אבו כף (להלן סאלם ); השניים עצרו בחניית בית החולים סורוקה, סמוך למונית, ופרצו אליה; משלא מצאו בה דבר, נכנסו לרכבם ונסעו. תצפיתן משטרה הבחין במעשיהם של העורר ושל סאלם, והזעיק את כוחות המשטרה. אחר השניים החל מרדף עד שנעצרו.

ג.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הראשון הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. הוחלט על דחיית הדיון בבקשה, לשם קבלת תסקיר מעצר. ביום 20.10.08, עוד בטרם נתקבל התסקיר, שוחרר העורר (סגנית הנשיא אבידע) למעצר בית מלא, בפיקוח, בערבויות צד ג' ובהפקדה כספית, לאחר שהתברר, כי כתב האישום לא הוקרא תוך 30 הימים הנקובים לכך בסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים ). ביום 2.11.08 נדחתה בקשה נוספת למעצר עד תום ההליכים. למחרת

היום (3.11.08) נעצר העורר, בחשד לביצוע העבירות נשוא כתב האישום השני; ביום 22.12.08, לאחר דחיות מספר, לבקשת בא כוח העורר, הוחלט (מפי השופט צלקובניק) על מעצרו עד תום ההליכים.

ד.

בהחלטה צוין, כי מהות האישומים המיוחסים לעורר, העונשים המותנים העומדים נגדו, עברו המכביד וההפרה הבוטה של התנאים המגבילים מחייבים את חידוש המעצר בקשר לכתב האישום הראשון .

באשר לכתב האישום השני נקבע, כי קיימת תשתית ראייתית מספקת. בין היתר נסמך בית המשפט על כך שהרכב היה בבעלותו של אחי העורר, על הימצאותן של טביעות אצבעו של העורר על חלון תא הנהג, על זיהוי העורר על ידי שני שוטרים (בוקובזה ורזפורקר ), שהבחינו בו במהלך האירוע, על אמרותיו של סאלם ועל הקשר המוקדם של סאלם עם העורר. עוד נאמר, כי טענות הערבים לעניין פעולותיו של העורר אינם מהווים משקל נגד כנגד החומר הראייתי, בין היתר משהאח שאמור היה לפקח על העורר לא עשה מלאכתו ולא שהה בבית המפקח הנוסף, בניגוד לקבוע בהחלטת השחרור. על אף האמור נקבע, כי הטענות לעניין פגמים שנפלו בהליך זיהויו של העורר אינן מבוטלות, ויהא צורך לבחון אם דרך הבאתו של העורר למשרד המשטרתי היה בה כדי "לסמנו" מראש בעיני השוטרים בוקובזה ורזפורקר כמי שנהג ברכב ונמלט; בנושא זה צוין, כי בוקובזה מסר שהיה במקום באקראי, לצורך עניין משטרתי אחר, וכי מכל מקום הזיהוי הראשוני נעשה בעזרת משקפת, והזיהוי בתחנת המשטרה היה בסמוך לכך. אשר לאמרותיו של סאלם, אשר היו כרוכות בהצבעה על ביתו של העורר ובזיהוי תמונתו, ועתה מוכחשות על ידיו, צוין, כי ניתן יהא לבחון עשיית שימוש ראייתי בהן במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות, תשל"א-1971. לבסוף צוין, כי גם ביחס לכתב האישום השני, משפטו של העורר לא החל בתוך 30 ימים ממועד הגשת כתב האישום, כנדרש על פי הוראת סעיף 60 לחוק המעצרים; אולם הוסבר, כי אף שמ דובר במחדל בלתי מוצדק, אין בעובדה זו בלבד כדי למנוע את המשך המעצר,

נוכח יתר הנסיבות העומדות לעורר לרועץ.

ה.

מכאן הערר הנוכחי, שהוא מפורט ויסודי (אם כי כולל גם ביטויים מיותרים שלא אפרט). חלק הארי בו נוגע לתשתית הראייתית – הקלושה, לשיטתו של העורר, בהיותה מבוססת על עדויות השוטרים ועל דו"חות המשטרה, אשר מצביעים על חקירה מגמתית, על תיאום גירסאות, על סתירות ועל שיבוש חקירה מכוון. בהקשר זה נטען, בעיקר ובין היתר, כי זיהויו של העורר במשטרה היה יזום ופסול, ולכן אינו קביל, וכי לעורר טענת אליבי שלא נסתרה. עוד נטען כי מקלטות המשל"ט

עולה כי בניגוד לאמור בדו"חות השוטרים לא נשמר קשר עין רציף עם הרכב הנמלט במהלך המרדף, וכי דבריו של סאלם לא תועדו בסמוך לאמירתם. הוזכר, כי העורר שהה במעצר לא חוקי- בניגוד לסעיפים 60 ו- 21(ד) לחוק המעצרים. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט קמא, כאשר סרב לבחון אפשרות של חלופת מעצר.

ו.

בדיון חזר בא כוח העורר על נימוקי הערר, והטעים – כאמור – כי זיהוי העורר על ידי השוטרים, כמי שנהג ברכב ונמלט, אינו קביל. נטען, כי העד סאלם הוכה, וכי אמרתו אינה קבילה. נתבקש שחרור העורר לחלופת מעצר, והוצע כי יצורפו ערבים נוספים ואיזוק אלקטרוני. באת כוח המדינה טענה, כי התשתית הראייתית הקיימת מספקת. נטען, כי הרכב שנתפס שייך לאחיו של העורר, וכי נמצאו טביעות אצבעות של העורר ברכב. הוסף, כי אין לקבל את טענת העורר לאליבי, שכן מי שאמור היה לפקח עליו טוען שישן בפרק הזמן הרלבנטי. זאת ועוד, נטען כי השוטר בוקובזה הבחין בפניו של העורר באמצעות משקפת, וכי הוא זוהה על ידו מיד עם הגיעו לתחנה, כמו גם על ידי השוטר רזפורקר. מ דובר , אם כן, בזיהוי ספונטני. לבסוף נטען, כי אין בסיס לטענה בדבר קנוניה משטרתית כנגד העורר.

ז.

עיינתי בראיות באשר לאישום השני, שלגביהן המחלוקת עתה, ושוכנעתי, כבית המשפט קמא, כי בסופו של יום, במצטבר, אכן מהוות הן ראיות לכאורה להוכחת האישומים. כידוע, יש לבחון "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם " (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148-149, מפי הנשיא ברק). אלה נתקיימו. באשר לאישום השני, מקובל עלי האמור בפי השופט צלקובניק: הרכב בו נהג העורר, ואשר זוהה על ידי השוטרים בחניון סורוקה, נתגלה בתום המרדף. השוטרים בוקבוזה ורזפורקר, אשר עקבו אחר מעשיהם של נוסעי הרכב, הבחינו כי המונית נפרצה, ומסרו תיאור של לבושם. מדו"חות הפעולה שלהם עולה, כי זיהו את העורר ואת הפורץ שהיה עמו. משהעורר הובא לתחנת המשטרה לאחר מעצרו, זיהה אותו בוקובזה מיידית, וזיהויו עולה גם מדו"ח שכתב רזפורקר. אדגיש את הודעתו הספונטאנית של סאלם, אשר נעצר יחד עם העורר, ומסר מיידית – בהתנדבות, כעולה מן הראיות – כעולה ממספר מסמכי שוטרים. כי העורר הוא שנהג ברכב, ואף זיהה את העורר במחשב המשטרתי. לאלו מצטרפים גם דו"חות השוטרים שהיו מעורבים במרדף בדבר השלשלות האירועים, לרבות הנהיגה הפרועה. לא למותר להזכיר כי המכונית ששימשה בעבירה זו היא של אחי העורר. כל אלה מבססים תשתית ראייתית. התמיהות שהעלה העורר, והפגמים הנטענים בהליך הזיהוי, אינם כאלה המאיינים את הראיות לכאורה, ובראיות לכאורה – כשמן – עסקינן; מה גם שהשוטרים מודים באבדן קשר עין במשך חלק מן הזמן, ומכל מקום הם ייחקרו בעניין זה ככל שינוהל משפט הוכחות.

ח.

באשר לחלופה: חוששני, כי חרף מאמציו הרבים של הסניגור, אין מדובר כל עיקר במקרה בו ניתן לשחרר, לעת הזאת, לחלופה. עם שנקבע קיומן של ראיות לכאורה, מתקיימות בנסיבותיהן עילות המעצר של מסוכנות ושל חשש להימלטות מאימת הדין, והן מתחזקות במיוחד ובמובהק בשל עברו הפלילי המכביד של העורר, ובשל ביצוע העבירות לכאורה בהיות העורר במעצר בית, תוך זלזול בוטה בו. אשר לעבר הפלילי, העורר עמד לדין בפני בית משפט ארבע פעמים, בעבירות החזקת נשק שלא כדין, החזקת סמים לצריכה עצמית, קשר לפשע, השמדת ראיות, קבלת דבר במרמה, ידיעה כוזבת, תקיפת שוטר, פריצה לרכב נהיגה פוחזת ברכב, איומים ותקיפה. הוא ריצה מאסרים. העבירות שצבר תואמות בחלקן את סוגי העבירות בהן הוא מואשם בכתבי האישום התלויים ועומדים נגדו. השאלה המרכזית בחיפוש חלופה היא שאלת האמון, ואין בגיליון הפלילי ובכך שבעודו נתון במעצר בית עקב כתב האישום הראשון,

נולדו עבירות האישום השני – כדי ליצור אמון זה.

ט.

בטרם סיום, לא אוכל שלא להידרש לכך שבשתי הזדמנויות היתה מעידה אכיפתית בתיקי העורר, משכתב האישום לא הוקרא בתוך פרק הזמן הנקוב לכך בסעיף 60 לחוק המעצרים, כעולה הן מהחלטת סגנית הנשיא אבידע מיום 20.10.08 והן מהחלטת השופט צלקובניק מיום 15.12.08. אין צריך לומר, כי זכויות הנאשם אינן אך כתובות על ספר אלא יש לקיימן, וכי התביעה – וגם בתי המשפט – מצווים לעמוד בדרישות החוק בדווקנות, קלה כבחמורה. ברי כי בראש וראשונה מוטל על התביעה – וגם בעומס הקיים הדבר אינו צריך להיות בלתי אפשרי בעידן המחשב ובסימון פשוט למדי – לוודא כי דרישות החוק יישמרו; זאת – גם מקום שעסקינן בתיקים מורכבים ועתירי בקשות ומסמכים, ולא כל שכן בתיק מעין זה. הזכויות הדיוניות צריך שיישמרו, ומובטחני כי ההחלטה תובא לעיון הנוגעים בדבר בפרקליטות.

י.

אין בידי, איפוא, להיעתר לערר.