בש"פ 10991/08 שמרית קריף נ. מדינת ישראל

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגן הנשיא אזולאי) מיום 24.12.08 בתיק ב"ש 22421/08.

ב.

ביום 15.12.08 הוגש נגד העוררת כתב אישום, המייחס לה הדחה באיומים ואיומים, עבירות לפי חוק העונשין, תשל"ז – 1977. בתמצית נטען, כי העוררת איימה על פלונית, שהתלוננה במשטרה כי אחותה של העוררת תקפה אותה; זאת, לאחר שביום מעצרה של אחותה (חמישה ימים קודם לכן) איימה העוררת על שוטרים. לא אחזור על הלשון בה השתמשה, מתוך כבוד הבריות. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים. ביום 15.12.08 הורה בית משפט השלום (סגנית הנשיא בית-אור) – בהסכמה מסוימת מצד בא כוח העוררת (עמ' 3 לפרוטוקול) – על שחרור העוררת למעצר בית בבית אביה בתנאים שנקבעו. כן התבקש תסקיר מעצר, ונקבע דיון נוסף ליום 13.1.09. כלפי החלטה זו הגישה העוררת ערר לבית המשפט המחוזי (הערר לא צורף לבקשה) בו נטען, כי בית משפט השלום לא התייחס לקיומה של עילת מעצר כל עיקר. ביום 24.12.08 דחה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא אזולאי) את הערר; אמנם נקבע, כי אכן היה ראוי להידרש לסוגיית עילת המעצר:

"אך מעיון בחומר שהועמד לעיוני ובלי לקבוע עמדה סופית לשאלת עילת המעצר נראה לי שיש ניצוץ של ראיות שהצדיק קביעת תנאים מגבילים ומן הסתם תהיה התייחסות... לאחר קבלת תסקיר".

ג.

כלפי החלטה זו הוגש הערר שבפנינו, בו נטען בין היתר , כי שגה בית המשפט המחוזי בערבו בין שאלת קיומן של ראיות לכאורה לשאלת קיומה של עילת מעצר. נטען, כי שתי הערכאות שהורו על שלילת חרותה של העוררת במעצר בית לא הצביעו על עילה כנדרש בחוק – ולא ברור מה היו השיקולים שהנחום בקביעת התנאים שנקבעו. לגופו של עניין נטען, כי אין עילת מעצר ביחס לעוררת. אשר למסוכנות, נטען כי מדובר באיומים גרידא שלא נלווה להם מעשה, כי לעוררת אין עבר פלילי, וכי העובדה שהמשיבה השתהתה שלושה ימים בטרם עצרה את העוררת מעידה שאין בעניינה מסוכנות. עוד נטען, כי העבירות לכאורה נעשו בפרק זמן מצומצם על רקע סערת רגשות שנבעה ממעצר אחות העוררת, וכי העוררת אשה נורמטיבית המגדלת ילדה בת שלוש. לחלופין נטען, כי תנאי החלופה אינם מידתיים, והיה ניתן להסתפק בחלופה מחמירה פחות.

ד.

באת כוח העוררת טענה, ראשית, כי לא נבדק קיומה של עילת מעצר, כנדרש על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, שכן קיומה של תשתית ראייתית אינו מוביל בהכרח למסקנה כי קיימת עילת מעצר. התסקיר, שהוזמן ל-13.1.09, ספק אם יימסר במועדו בשל המצב הבטחוני. לשיטת העוררת אין עילת מעצר של מסוכנות ואף לא של שיבוש; העוררת הודתה מייד בהתבטאויותיה והסבירה בכך שסברה כי המתלוננת העלילה אשמת שווא על אחותה. נתבקשה החזרת הדיון לבית משפט השלום לשם הנמקת החלטתו באשר לעילה, או להטלת ערבויות פוגעניות פחות, בהיות העוררת אם חד-הורית הגרה בבית הוריה, שאמה חולה (היא עצמה אינה עובדת מחוץ לבית).

ה.

בא כוח המדינה ציין כי המדובר במעצר בית שהוא החלטת ביניים עד לדיון בעקבות התסקיר; מעצר הבית הוא בתנאים נוחים יחסית, בפיקוח האב. מגורי העוררת מצויים כ- 3.5 ק"מ

מבית המתלוננת. אשר לעילת המעצר, החוק דורש לעניין זה, מלבד ראיות לכאורה, קיום "יסוד סביר לחשש לשלומו של אדם". והנה איומים בפגיעה במתלוננת ובבתה, ולפני כן בשוטרים – מגלים חוסר קבלת מרות; ועילת האיומים היא הדחה לחזרה מן התלונה נגד האחות. אכן, כך נאמר, איום אינו מקים כשלעצמו חזקה סטטוטורית, אך עלול הוא להוות ראיה לכאורה למסוכנות.

ו.

עו"ד חמודות ציין כי ב-2005 הוגש נגד העוררת תיק פלילי באילת באישום בעבירות אלימות נגד חברה לחיים דאז. היא הודתה ונקבע שביצעה את העבירות, אך לא הגיעה לשירות המבחן, כפי שנדרשה בטרם גזר דין, ועתה קבוע הדיון לסיום ההליך במארס הקרוב. באת כוח העוררת בדקה עמה לבקשתי, וציינה כי לטענתה האירוע קרה כשהיתה בהריון בחודש שביעי, תוך מערכת יחסים עכורה עם אבי בתה, ועל כן משילדה התקשתה ליצור קשר עם השירות; היא לא היתה מיוצגת ולא הבינה את כל ההליך, ואף התובע ביקש שלא להרשיעה בטרם תסקיר.

ז.

לאחר העיון חוששני, כי אין בידי לקבל את גירסת העוררת באשר למועדים. העבירה נעברה ב-25.3.05, ואם ילדה העוררת ב-18.10.05 לא היתה בחודש שביעי בעת העבירה; אך גם אם נניח לכך, כיוון שכבר היתה בראשית הריונה, הנה ההודאה בבית המשפט היתה ב-20.3.06, 5 חודשים לאחר לידת התינוקת; ההחלטה באשר לשירות המבחן נמסרה לעוררת בבית המשפט, אך היא ניתקה מגע ואחר כך חמקה מן ההליכים.

ח.

אין מחלוקת בנידון דידן באשר לראיות לכאורה. אשר לעילת המעצר, כפי שציין השופט – כתארו אז – מצא (בש"פ 3384/97 מגרילשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), איום אמנם אינו יוצר על פי הדין כיום חזקת מסוכנות על פי חוק המעצרים, אך יכול להוות ראיה לכאורה למסוכנות; וכדבריו:

"לפי הדין הקודם, די היה באיום לעבור עבירה באלימות או באכזריות כדי להקים (למעצר) חזקה למסוכנות, שבהיעדר ראיה לסתור העמידה עילת מעצר משום חומרת העבירה גרידא (ראו סעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). ואילו בהוראת סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) שוב לא נכלל יסוד האיום באלימות ברשימת העבירות המקימות על הנאשם חזקת מסוכנות. אין משמעות הדבר שדברי איום אינם יכולים, בנסיבותיו של מקרה נתון, להוות ראיה לכאורה למסוכנותו של המשמיע."

בחינת ענין זה והשאלה אם קיים יסוד סביר לחשש לבטחון אדם, המקים עילת מעצר לפי הוראת סעיף 21(1)(ב) לחוק המעצרים – מצדיקה תסקיר, ואין לומר שאפשר ליתן אמון מניה וביה בעוררת, שהודתה בשעתו בעבירת אלימות ועתה הודתה באיומים מכוערים.

ט.

לגוף הערר, הגם שסברתי בראשית הדיון, כי ניתן לשקול יציאה חלקית מהבית לשעות אחדות ללא ליווי, משנודע לאחר מכן דבר כתב האישום הקודם, איני סבור כי כך יהא ראוי בטרם תסקיר. ועם זאת אני נכון לאפשר לעוררת יציאה פעם ביום בליווי אביה , וזאת לשעתיים בין 15:00­17:00, במרחק של עד קילומטר מביתה – כדי להרחיקה מן המתלוננת, אך לאפשר לה לצאת לאוורור (בליווי כאמור) עם בתה. תיווסף הפקדה בסך 2,500 ₪ בטרם תורשה היציאה. שאר התנאים שקבע בית משפט השלום בעינם. העוררת תוזהר באמצעות פרקליטתה כי עליה לקיים את התנאים בלא כל הפרה. התנאים יעמדו עד להחלטה נוספת של בית משפט השלום לאחר התסקיר, אשר יש לקוות כי יוגש במועדו. אציין כי לא הייתי נכנס לעניין זה, אילולא החשש שמא בנסיבות הבטחוניות, ומשטרם נוצר קשר עם שירות המבחן, בכל זאת לא יוגש התסקיר במועדו, וזאת לא חלילה מתוך אי רצון מצד השירות. באת כוח העוררת מתבקשת לבוא בדברים מצדה עם שירות המבחן לודא קידום התסקיר.

י.

הערר מתקבל חלקית כאמור.