בש"פ 3384/97 מגרילשווילי זוהר נ. מדינת ישראל

שני העוררים ומיכאל בריקשווילי (להלן "מיכאל")

הואשמו יחדיו בעבירות חטיפה, תקיפה וסחיטה באיומים, שלפי הנטען בוצעו על-ידי שלושתם כלפי המתלונן. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרם של השלושה עד לתום בירור משפטם. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ביחס לשני העוררים, בעוד שאת מיכאל הורה לשחרר בערובה. אף שבית המשפט נענה לבקשתה, ועיכב את שחרורו של מיכאל, נמנעה המאשימה מלערור על ההחלטה לשחררו. בעררו על ההחלטה לעצור את העוררים טען הסניגור, כי מששוחרר מיכאל בערובה חייבה שורת השוויון לשחרר בערובה גם את שני העוררים; שהלוא, לפי הנטען בכתב האישום, חברו השלושה לאותם מעשים ונושאים באחריות שווה לביצועם. עוד טען הסניגור, כי גם לגופו של עניין אין בפרשת העבירות שיוחסו לעוררים כדי להצדיק את מעצרם.

2.באת-כוח המשיבה ביקשה לתמוך בצדקת הבחנתו של בית המשפט המחוזי. בכך, ללא ספק, חזרה בה מן העמדה שנקטה המאשימה בפני בית המשפט המחוזי, עת טענה שחרף ההבדלים בין חלקיהם של הנאשמים בביצוע העבירות, יאה דין אחד ושווה לשלושתם. עדיין ניצבת השאלה, אם ההבחנה בין מיכאל לבין העוררים היתה, כשלעצמה, מוצדקת?

הראיות מצביעות על כך שהמתלונן נדרש באיומים ליתן לנאשמים סכומי כסף. כתב האישום מתאר שלושה אירועים, ולכולם מצויה תשתית ראייתית: מן הראיות עולה, שבעקבות האירוע הראשון, בו נחטף והוכה, פנה המתלונן למשטרה. את קורות האירוע השני (מיפגש בבית-קפה) תיעד, כפי שהונחה לעשות, במכשיר הקלטה סמוי. ואילו את האירוע השלישי (מיפגש במשרדו) - שבמהלכו מסר לעוררים שטרי כסף מסומנים שסופקו לו למטרה זאת על-ידי המשטרה - תיעד במסרטה נסתרת. במעשי החטיפה והתקיפה של המתלונן נטל מיכאל חלק פעיל. אך בשני מיפגשי הסחיטה עם המתלונן, שבאו בעקבות אירוע החטיפה והתקיפה, שיחקו העוררים את התפקידים הראשיים, בעוד מיכאל "נכנס ויוצא" ובחילופי הדברים כמעט שאינו נוטל חלק. מכאן הסיק השופט המלומד, כי מיכאל לא "הוביל" את מהלכי הסחיטה, שבאו בעקבות האירוע הראשון, ולפיכך "לא נמצא יסוד סביר שהוא יסכן את ביטחונו של המתלונן". אני מפקפק אם מבחינת דרגת החשש לסיכון שלומו של המתלונן, יש בטעמו האמור של השופט משום אמת-מידה להבחנה בין העוררים לבין מיכאל. בנסיבות אלו, ובהעדר טעם ממשי אחר להבחנה ביניהם, קמה לכאורה חובה לנהוג בנאשמים דין שווה. ומששוחרר אחד השותפים לעבירה מן הדין לשחרר גם את שותפיו; ואפילו אם האינטרס הציבורי חייב לכאורה את החזקת כל המעורבים במעצר (בש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(1) 89, בעמ' 91).

3.אף בכך שלגופו של עניין אמנם קם הכרח להורות על מעצרם של העוררים, אני מתקשה לאמץ את טעמיו של השופט המלומד. השופט אמנם קיבל את טענת הסניגור, כי משלא נטען נגד העוררים שאיזו מעבירותיהם "נעשתה באלימות חמורה או באכזריות" (במשמעות סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-), לא קמה לחובתם חזקה שבדין בדבר קיום יסוד סביר לחשש שמי מהם יסכן את ביטחונו של אדם. אך, מאידך, קיבל השופט את טענת המדינה, כי "היפוך הנטל שבסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק אינו מונע בעד (המדינה) ללמוד מתוך דבריו של אדם על חשש שיסכן את בטחונם של האחרים, אם חשש כזה עולה מהם". בדברים שהשמיעו העוררים באוזני המתלונן בשתי פגישותיהם האחרונות עמו גילה השופט שמתקיים חשש לסיכון שלומו של המתלונן. לכך הצטרפה העובדה, שמעת שנפתחה החקירה הגלויה, חזר בו המתלונן מתלונותיו; ואף שהדברים התרחשו לאחר מעצרם של העוררים מצא השופט יסוד לחשוד שלעוררים יש יד בדבר. על כל פנים, קבע השופט, "מי שכך איים כדי לקבל דבר לא יתקשה לאיים, במישרין ובעקיפין, כדי לשבש את משפטו או כדי להיפרע ממי שפנה למשטרה". ובהתייחסו לעוררים הוסיף, שאם בהיותם במעצר חזר בו המתלונן מגירסתו, "על אחת כמה וכמה עלול שחרורם לסכל את עצם התייצבותו למשפט".

4.הסניגור טען, כי בהנמקת השופט יש משום הרחבת גדרה של חזקת המסוכנות שהיתווה המחוקק. כיון שאינני סמוך ובטוח שלכך אמנם כיוון השופט, אסתפק בהערה שהרחבה כזאת אכן אינה מותרת. הטעם לכך נעוץ בשינוי שהכניס דין המעצרים החדש: לפי הדין הקודם, די היה באיום לעבור עבירה באלימות או באכזריות כדי להקים (למצער) חזקה למסוכנות, שבהעדר ראיה לסתור העמידה עילת מעצר משום חומרת העבירה גרידא (ראו סעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-). ואילו בהוראת סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) שוב לא נכלל יסוד האיום באלימות ברשימת העבירות המקימות על הנאשם חזקת מסוכנות.

אין משמעות הדבר שדברי איום אינם יכולים, בנסיבותיו של מקרה נתון, להוות ראיה לכאורה למסוכנותו של המשמיע. ומנימוקי השופט עולה, כי בדברי האיום שהשמיעו העוררים באוזני המתלונן יש, לדעתו, משום ראיה למסוכנותם. מכאן הסיק שהעוררים עלולים, לא רק להשפיע על המתלונן בדבר מתן ותוכן עדותו, אלא אף לבוא עמו חשבון על הגשת התלונה ואף לסכל את עצם התייצבותו במשפט. אני, בכל הכבוד, סבור, כי האיומים שיוחסו לעוררים בכתב האישום אינם מקימים בסיס לחששות כה מרחיקי לכת. העוררים הם צעירים (האחד כבן 21 והשני כבן 20), שהשלימו את חוק לימודיהם ברוסיה ועלו לישראל זה לא מכבר. רקעיהם המשפחתיים תקינים ולחובת איש מהם אין כל מעורבות פלילית ידועה קודמת. איומיהם העיקריים, שבעטיים הובאו לדין, אינם כוללים איום לפגוע בחייו או בגופו של המתלונן, אלא מתייחסים ליכולתם לגרום, בדרכי תחבולה, למעצרו או למאסרו של המתלונן; כגון, שבבית המתלונן "יתגלו" סמים או נשק שהיה מעורב בביצוע פשע. מבלי להקל ראש בחומרת מעשיהם ודבריהם של העוררים, נראה לי כי בהתחשב בכלל נסיבות העניין, ועל רקע גילם הצעיר ועברם הנקי, אין פרשתם מחייבת - וממילא אין היא מצדיקה - את מעצרם.

5.הערר מתקבל והחלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת. כל אחד מהעוררים יוכל להשתחרר ממעצרו בהפקדת ערבות עצמית וצד שלישי בסך 30,000 ש"ח ובהפקדת ערבון או ערבות בנקאית בסך 10,000 ש"ח. מעת שחרורו ממעצר יימנע כל אחד מהעוררים מכל מגע או קשר, ישיר או עקיף, עם מי מהנאשמים האחרים המואשמים ביחד עמו, עם מי מעדי התביעה במשפטו או עם מי מבני משפחתו של המתלונן יבגני קורולב. מובהר בזה, כי הפרת תנאי מן התנאים הללו תעמיד למדינה עילה לבקש את מעצרו של המפר ואת חילוט הערובות שניתנו לשחרורו.