פרטי ההליך
בית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ 97 / 1107
בפני:
כבוד השופט
י' טירקל
המבקשת:
מדינת
ישראל
נגד
המשיב
:
אשר בן לוי בן ברוך
ערר
על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה
בתיק
ת"פ 23/97 שניתנה ביום 16.2.97
על
ידי כבוד השופטת גילאור
תאריך
הישיבה:
י"א
באדר א' תשנ"ז (18.2.97)
בשם
המבקשת:
עו"ד
שרית טובבין
בשם
המשיב:
עו"ד
תמי אולמן
ה
ח ל ט ה
1.
על המשיב ועל נאשמת נוספת (להלן - "הנאשמת הנוספת") הוגש כתב אישום בשל עבירות של סחיטה בכוח ובאיומים, תקיפה, סרסרות לשם מעשי זנות ושידול לשם כך, החזקת מקום לשם זנות, עיכוב דרכון, כליאת שווא, יצוא יבוא מסחר והספקה של סמים מסוכנים, שלילת כושר ההתנגדות לשם ביצוע עבירה וגניבה. המשיב הואשם גם בעבירות של שהייה בלתי חוקית, עריכת נישואין וגירושין אסורים והחזקת סמים מסוכנים.
לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית שבתמצית, פגשו המשיב והנאשמת הנוספת שתי אזרחיות רוסיה שחפשו דירה למגוריהן, כלאו אותן בדירתם, ואלצו אותן בכוח, באיומים ובמכות, לעסוק בזנות ולהעביר להם את האתנן. על מנת לשמור על עירנותן הכריחו אותן להשתמש בסמים מסוכנים. כן הסדיר המשיב נישואין פיקטיביים לאחת מהן במטרה לאפשר לה להשאר בארץ למרות שפג תוקף אשרת הכניסה שלה.
2.
העוררת ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי מצא שיש ראיות לכאורה להוכחת המעשים שתוארו בכתב האישום. כן קבע שקיים חשש שהמשיבים ישבשו הליכי משפט אם ייצרו קשר עם המתלוננות או מי מהן. עוד עמד על עברו הפלילי של המשיב ועל חלקו הדומיננטי בביצוע המעשים. אף על פי כן הסתפק בחלופה למעצר והורה לשחררו בתנאי שישהה בדירתו, "יימנע מעיסוקו כסרסור", יחתום על התחייבות כספית אישית, יפקיד מזומנים וכן ימציא ערבויות של אביו ושל אחיו.
ההחלטה ניתנה ביום 16.2.97, אולם שחרורו של המשיב עוכב למשך 48 שעות על מנת לאפשר למבקשת להגיש ערר. הערר הוגש ביום 17.2.97 והדיון בו נקבע לפני ליום המחרת - 18.2.97. עם הגשת הערר וקביעת המועד לדיון כאמור הוריתי לעכב את השחרור.
3.
דין הערר להתקבל.
העבירות שיוחסו למשיב - שרק "תמצית שבתמצית" של המעשים המהוים אותן הובאה לעיל - הן חמורות ביותר. כל העבירות, ואפילו עבירות הסמים, בנסיבות שבהן נעברו, מעידות על כך שהמשיב מסוכן לציבור וכי יש יסוד מוצק לחשש שישבש את הליכי המשפט. יתר על כן, למשיב גם הרשעות קודמות בעבירות אלימות ובעבירות רכוש.
במצב דברים זה לא היתה הצדקה כלשהי לשחרר את המשיב בערובה. כפי שאמר השופט י' זמיר "חזקה היא, במקרה כזה, כי רק מעצר בפועל, ולא חלופת מעצר, יסלק את המסוכנות" (בש"פ 8977/96 פלוני ואח' נגד מדינת ישראל , טרם פורסם, בעמ' 3 - 4). כפי שהוספתי ואמרתי במקום אחר, מצווים בתי המשפט, בדונם בעבירות אלימות חמורות כאלה, להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של נאשם כאשר נדונות עבירות אחרות, פחותות בחומרתן (בש"פ 7375/96 חלים הייב נגד מדינת ישראל , טרם פורסם, עמ' 2 - 3). באת כוח המשיב הרבתה בטעמים כדי לתמוך בהחלטה לשחרר את המשיב בערובה, אולם לא מצאתי בדבריה
דבר וחצי דבר שיש בו כדי להפריך את חזקת המסוכנות, או שיש בו כדי לרכך את הלב.
לא מצאתי ממש גם בטענתה שאין להפלות בין המשיב לבין הנאשמת הנוספת ששוחררה בערובה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי היה חלקו של המשיב במעשי העבירה דומיננטי, עבירותיו רבות יותר ולו גם הרשעות קודמות. לעומתו הנאשמת הנוספת - שגם העבירות המיוחסות לה חמורות ביותר - היא אם לילד בן 7 שנים ואין לה הרשעות קודמות. די בהבדלים אלה כדי להצדיק גישה שונה.
4.
טענה נוספת היתה בפי בא כוח המשיב, לפיה אין בית משפט שלערעור מוסמך להוסיף ולעכב את שחרורו של נאשם ששחרורו הושהה למשך 48 שעות לצורך הגשת ערר, כפי שנעשה כאן.
גם בכך אין ממש. מטרת הוראת סעיף 40 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 - שקדם לו סעיף 35א לחוק סדר הדין הפלילי תשכ"ה - 1965 - היתה "לאפשר הגשת ערר והכרעה בו לפני שחרור העצור " (דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 2) תשל"ב - 1971. הצ"ח תשל"ב, 967, בעמ' 79) (ההדגשה שלי - י.ט.)). כאמור לעיל הוגש הערר למחרת החלטתו של בית המשפט המחוזי והדיון בו נקבע למחרת הגשתו, שעות ספורות אחרי שעמדה לחלוף תקופת ההשהייה של 48 שעות. כל ההליכים נעשו, אפוא, בזריזות וביעילות ואף על פי כן אי אפשר היה, למעשה, להכריע בערר בתוך תקופת 48 השעות. במקרה כזה אין מנוס מעיכוב השחרור שמטרתו לאפשר דיון והכרעה בערר לפני שחרור העצור, ובית המשפט שלערעור רשאי להורות על כך מכוח סמכותו הטבועה. אם לא יעשה כן יסכל את מטרתו הברורה של החוק.
5.
לפיכך אני מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ומורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו.
ניתנה היום,
י"ג באדר א' תשנ"ז (20.2.97).
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
COURT
/מפ