בש"פ 11094/02 אחמד אבו חליפא נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.12.02 בב"ש 93057/02 מפי השופט צ' גורפינקל, לפיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים נגדם בת"פ 40377/02.

1.ביום 19.11.02 נעצרו שני העוררים ואדם נוסף, בחשד לביצוע שוד בתחנת מפעל הפיס בשדרות ירושלים ביפו. ביום 29.11.02 הוגש כתב אישום כנגד השלושה, המייחס להם ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבת רכב, שוד בנסיבות מחמירות, וחבלה חמורה. העורר 1 אף מואשם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט.

2.על-פי כתב האישום, במועד לא ידוע סמוך ליום 19.11.02 קשרו שני העוררים והנאשם הנוסף לשדוד את תחנת מפעל הפיס בשדרות ירושלים ביפו. לשם הוצאת תוכניתם אל הפועל גנבו העוררים והנאשם הנוסף, בעצמם או באמצעות אחר מטעמם, אופנוע מסוג הונדה. ביום 19.11.02, הגיעו העורר 1 והנאשם הנוסף אל תחנת הפיס כשהם רכובים על גבי האופנוע הגנוב ונושאים, בלא רשות על-פי דין, אקדח ומצית דמוי אקדח. בינתיים, המתין העורר 2 בקרבת מקום ברכבו. העורר 1 והנאשם הנוסף נכנסו אל תחנת הפיס כשלראשיהם קסדות אופנוע ובידיהם אקדחים שלופים. בתחנה היו מצויים באותה עת אדם בשם דני למל שעסק באיסוף הפדיון היומי ובסגירת הקופה ואדם נוסף בשם רחמים חמדי. העורר 1 והנאשם הנוסף כיוונו את אקדחיהם אל עבר דני ואל עבר רחמים, קראו לעברם "זה שוד" ובאיומי אקדח שדדו מהם את פדיון התחנה ורכוש נוסף שכלל כסף מזומן, שיקים וכרטיסי הגרלה שונים. בתום השוד יצאו העורר 1 והנאשם הנוסף מן התחנה ועלו על האופנוע הגנוב. בסמוך לאחר מכן, במטרה למנוע את הימלטותם, אחז רחמים בכסא והלם בראשו של העורר 1 או של הנאשם הנוסף שהיה איתו. השניים נפלו מהאופנוע והחלו להימלט. אחד מהשניים נמלט דרומה לאורך רחוב שדרות ירושלים ואילו השני ירה ברחמים, גרם לו חבלה חמורה בירך ונמלט לכיוון צפון תוך שהוא נוטש את הקסדה שחבש. מיד לאחר מכן אסף העורר 2 את העורר 1 ואת הנאשם הנוסף למכוניתו, ויחד נסעו השלושה, כשברשותם שלל השוד והאקדחים, לעבר ביתו של העורר 2.

כאמור, כנגד עורר 1 הוגש כתב אישום נוסף המייחס לו עבירה של שיבוש מהלכי משפט. על-פי עובדות כתב האישום הנוסף, יומיים לאחר שנעצר העורר 1 בגין האמור בכתב האישום הראשון, ביקרה אותו אימו בתחנת יפת"ח ביפו. במהלך הביקור, בשעה 14:30 או בסמוך לכך, נטל ממנה העורר 1 את מכשיר הטלפון הנייד, התקשר לבן דודו, מוסא אבו-חליפה, וביקש ממנו להגיד לאדם בשם ראג'ב שבמידה וייחקר ימסור גרסה התואמת את גרסתו. בכך, לפי כתב האישום, התכוון העורר 1 להכשיל את החקירה הפלילית שנוהלה נגדו.

3.במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. ביום 11.12.02 התקיים דיון בשאלת מעצרם של העוררים ובסיומו החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לעצרם עד תום ההליכים. בהחלטתו ציין בית המשפט כי אפילו לא הייתה קיימת חזקת המסוכנות בחוק, הרי שעצם טיבם של המעשים המיוחסים לשלושה, מצביע על מסוכנות היוצרת לגביהם עילת מעצר. בנוסף קבע בית המשפט כי "...המעשה שבוצע מצביע על דרגת מסוכנות ברמה כה גבוהה בעיקר משום השימוש באקדח הן לצורך איום ובעיקר לצורך ירי, מביא את המעשה לדרגת מסוכנות כזאת, שלא תוכל להימנע בשום חלופת מעצר".

4.על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפני. יצוין, כי ביום 25.12.02 הגיש גם הנאשם הנוסף ערר לבית משפט זה על אותה החלטה, וביום 2.1.03 עררו נדחה (בש"פ 11048/02). לטענת בא-כוח העוררים, שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא מילא את חובתו לתור אחר חלופת מעצר הולמת לעוררים. מתוך הראיות עולה כי אף לא אחד משני העוררים ירה ברחמים בעת ביצוע השוד המיוחס להם. לטענת בא-כוח העוררים, מאחר שעורר 2 לא היה נוכח במקום השוד עצמו, הוא יכול להיחשב לכל היותר כמסייע. בא-כוח העוררים מוסיף כי שני העוררים צעירים לימים וללא הרשעות קודמות והיה מקום לבחון את האפשרות לשחררם לחלופת מעצר. הוא אף מזכיר את נסיבותיו האישיות הקשות של העורר 1 התומכות אף הן בשחרורו לחלופת מעצר.

5.בדיון לפניי חזר בא כוח העוררים על עיקר טיעוניו. כן ציין את נסיבותיו האישיות הקשות של עורר 1: רציחתו של אחיו הקטן ומחלתו של אביו. מנגד טענה באת-כוח המדינה כי לפי חומר הראיות עורר 2 השתתף בביצוע השוד כמבצע עיקרי והיה שותף לקשר לקראתו. לטענתה, חלקו בביצוע השוד אינו פחות, ולכן אין לשחררו לחלופת מעצר. באשר לעורר 1 ציינה באת-כוח המדינה כי קיים חשש ממשי לשיבוש ההליכים מצידו.

6.לאחר שעיינתי בחומר הראיות המצוי בתיק ושמעתי את טיעוניהם של בעלי הדין, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. נימוקיו של בית המשפט המחוזי מקובלים עלי. באשר למעורבותו של עורר 2, הרי שהוא נתפס ברכבו יחד עם שני המעורבים האחרים בפרשה זמן קצר לאחר ביצוע השוד המיוחס להם, כשעמם נתפסו גם שלל השוד ושני אקדחים. זאת ועוד, בשעות שקדמו לביצוע השוד ובמהלך הזמן המשוער של השוד עצמו בוצעו תשע שיחות ממכשיר הטלפון הסלולארי של העורר 1 למכשיר הטלפון הסלולארי של העורר 2, ועשר שיחות מהאחרון אל הראשון (ראו פירוט שיחות יוצאות ממספר 064-494271 מיום 21.11.02, ופירוט שיחות יוצאות ממספר 054-283127 מיום 21.11.02, ומזכריו של החוקר אבי ראש מיום 24.11.02). לרצף שיחות זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת (ראו את הודעת עורר 1 מיום 24.11.02). יתר על כן, עורר 2 אף סירב לענות לשאלות החוקרים ולא סיפק כל הסברים בכל הנוגע לתשתית הראייתית שלכאורה קיימת נגדו (ראו שתי הודעותיו מיום 20.11.02; הודעתו מיום 24.11.02). בנסיבות אלה דין עררם של שני העוררים להידחות.

אי לכך, הערר נדחה.