בש"פ 11195/02 עומר שכראללה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.11.02, לפיה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים מיום 24.11.02 בדבר שחרורו של העורר לחלופה של "מעצר בית" מוחלט עד תום ההליכים.

1.ביום 31.10.02 הוגש כנגד העורר כתב אישום מתוקן לבית משפט השלום בירושלים, ובו שבעה אישומים שעניינם זיוף שיטתי של אשרות כניסה לישראל ואשרות שהייה בישראל עבור תושבים זרים. העורר נהג להזדהות בשמות בדויים, על מנת להקשות על זיהויו. בנוסף, בכל התקופה הרלוונטית לא היה בידי העורר היתר שהייה כחוק בישראל. על פי האישום הראשון, באוגוסט 2002 זייף העורר בדרכונה של תושבת פיליפינית אשרת שהייה בישראל, תמורת 1,200 דולר. האישומים השני והשלישי מייחסים לעורר מעשי זיוף דומים עבור תושבים פיליפיניים נוספים. באישומים הנזכרים מיוחסות לעורר עבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וישיבה בישראל שלא כחוק. על פי האישום הרביעי, בחודש ספטמבר 2002 זיף העורר בדרכון רומני אשרת שהייה בישראל. העורר יצר מצג כי האשרה שבדרכון היא חוקית, ובתמורה שולמו לו 1,300 דולר ו-1,700 ₪. העורר זייף בדרכונו של תושב פיליפיני אחר אשרת שהייה בישראל, גם זאת תמורת 1,200 דולר. באישום זה מיוחסת לעורר, בנוסף לעבירות הזיוף, גם עבירה של קבלת דבר במרמה. יתר האישומים, עוסקים אף הם בזיוף אשרות בנסיבות דומות.

2.המדינה הגישה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בבקשתה טענה המדינה כי יש להורות על מעצרו של העורר נוכח העובדה שהוא תושב יהודה ושומרון, אסיר ברישיון, אשר ביצע את העבירות המיוחסות לו שעה שיתרת עונש המאסר תלויה ועומדת נגדו. גרסתו של העורר הייתה כי הוא רק "נער שליח" של אדם בשם דוד ניר, אשר טיפל באשרות. לטענתו, הוא לא ידע שהאשרות מזויפות. בהחלטתו לעצור את העורר קבע בית משפט השלום, כי הגם שראיות התביעה לעניין הזיוף הן ראיות נסיבתיות, אין לומר שלא קיים סיכוי סביר לכך שראיות אלה יביאו להרשעת העורר. אשר לעבירה של שהייה בארץ שלא כדין סבר בית המשפט כי יש ממש בטענת הסנגור לפיה הבין העורר מהחלטה מסוימת בתיק פלילי אחר המתנהל בעניינו - בה הוטל עליו איסור יציאה מן הארץ - שעליו להישאר בתחומי ישראל ולא לחזור ליהודה ושומרון.

3.באשר לעילת מעצר, בית המשפט לא השתכנע כי, בנסיבות העניין, שחרורו של העורר מקים חשש למסוכנות. בית המשפט ציין כי זיוף האשרות נעשה עבור פיליפינים ועובדים זרים אחרים, שאינם מסכנים את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. כן ציין בית המשפט את העובדה שהעורר שוהה בישראל במשך שנים, במהלכן הוא הקים בה משפחה ויש לו מקום מגורים קבוע בתל-אביב. עוד הוסיף בית המשפט, כי לא סביר שהעורר יחזור לרשות הפלסטינאית כדי להתחמק מהליכי שפיטה, בשעה שלדבריו איימו שם על חייו בשל היותו סייען. גם העובדה שהעורר הוא אסיר ברישיון אינה משליכה על מסוכנותו. מסקנתו של בית המשפט הייתה כי במקרה זה יש להסתפק בחלופת מעצר, שפגיעתה בחירותו של העורר תהיה פחותה. בנסיבות אלה, ועל יסוד הוראת סעיף 44(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, הורה בית המשפט על שחרורו של העורר בערובה בתנאים הבאים:

א."מעצר בית" מלא בביתו בתל-אביב.

ב.עיכוב יציאה מישראל.

ג.על העורר נאסר ליצור קשר עם עדי התביעה.

ד.הפקדת 35,000 ₪ במזומן, הפקדת ערבות עצמית והעמדת שני ערבים צד ג' תושבי ישראל. הערבות העצמית והערבויות צד ג' יעמדו על 25,000 ₪.

4.על החלטה זו הוגשו שני עררים לבית המשפט המחוזי, האחד מטעם המדינה והשני מטעם העורר. בעררה שבה וביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו, בעיקר בשל העבירה של שהייה בלתי חוקית המיוחסת לו ובשל החשש מהימלטותו מאימת הדין. העורר, מצידו, ביקש לבטל את "מעצר הבית" ולהפחית את סכומי הערבויות שהוטלו עליו. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי חלופת המעצר ותנאי השחרור בערובה משקפים איזון נאות בנסיבות העניין. חומר הראיות, הנוגע לעבירות הזיוף והמרמה, מוצק לגבי חלק מהאישומים ונסיבתי לגבי חלקם האחר. את החשש מפני הימלטות מאימת הדין ניתן להפיג בחלופת מעצר בתנאים מחמירים מן הרגיל, כפי שקבע בית משפט השלום.

5.העורר לא השלים עם תנאי השחרור שהוטלו עליו, ופנה בערר נוסף לבית משפט זה. הערר כולל שורה של טענות. ראשית, לבית משפט השלום בירושלים אין סמכות עניינית לדון בעניינו של העורר. העורר הגיש בקשה להפרדת אישומים, בה ביקש פיצול הדיון בין עבירות השהייה הבלתי חוקית לבין עבירות הזיוף, אותן הוא מבקש לברר בבית משפט בתל-אביב. בבקשתו טרם ניתנה החלטה. עוד שב העורר וטוען לעניין "חולשת" הראיות שבידי התביעה. לטענתו, כל חומר הראיות מתמצה במספר עדויות המזהות אותו כמי שנטל דרכון וכסף וכעבור זמן מה החזיר דרכון ואשרה. בנוסף, לגבי חלק מהאישומים אין זיהוי כדין ולגבי אישומים אחרים – העורר כלל לא נחקר. תנאי השחרור בערובה נועדו לצורך הבטחת התייצבות, לכן אין מקום להטלת "מעצר בית".

6.בדיון לפניי חזר בא-כוח העורר על טענותיו. באת-כוח המדינה מצידה טענה כי בית משפט השלום החליט שהוא מוסמך לשמוע את המשפט, ומשכך אין מקום לטענה של העדר סמכות. עוד היא טוענת כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. באת-כוח המדינה מציינת כי לא נמצאו תימוכין לגרסת העורר לפיה הוא שליחו של אחד - דוד ניר - שהוא הדמות העיקרית בפרשה: העורר לא מסר פרטים מספקים אודות אותו ניר למרות שלדבריו נפגש עמו לעיתים קרובות. העורר זוהה על-ידי פונים שונים כמי שעמו באו במגע כדי להשיג את אשרות השהייה. בביתו נמצאו שתי מכונות כתיבה שלפי חוות דעת מטעם המעבדה המשטרתית לזיהוי פלילי הן ששימשו להנפקת האשרות המזויפות. גם בעל החנות שבה מצויה מכונת הצילום ששימשה לצילום האשרות זיהה את העורר כמי שהופיע בחנותו וצילם מספר צילומים במכונת הצילום שלו. אשר לעילת מעצר טוענת באת-כוח המדינה כי במציאות ימינו הנפקת אשרות שהייה בלתי חוקיות מהווה סיכון. עוד היא מציינת כי קיים חשש ממשי להימלטותו של העורר מאימת הדין: לעורר אישה בתחומי הרשות הפלשתינית, והוא אסיר ברישיון שקיים חשש שרישיונו יופקע אם יורשע בדינו.

7.לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק בית המשפט ובתיק החקירה, ושמעתי את טיעוניהם של בעלי הדין בדיון לפני, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטתן של שתי הערכאות הקודמות. כאמור, קיימות הודעות של פונים רבים אשר מזהים את העורר כמי שנפגש עמם בעניין אשרות השהייה. גם פירוט השיחות היוצאות ממכשיר הטלפון הסלולארי של העורר (מספר 055-557263) מיום 10.10.02, מגלה כי בוצעו ממנו מספר שיחות לפונים שונים. מכונות הכתיבה שנתפסו בבית העורר, וזיהויו בידי בעל החנות שבה הייתה מכונת הצילום (ראו הודעתו מיום 13.11.02 בשעה 14:15) מחזקים את הקשר שלו לעבירות הזיוף המיוחסות לו. אשר לעילת המעצר, שוכנעתי כי קיים חשש להימלטותו של העורר מאימת הדין. עברו הפלילי המכביד של העורר, שהינו אסיר ברישיון המצוי עדיין בתוך תקופת המאסר שנגזרה עליו בגין הרשעתו בניסיון לרצח מוסיף לחשש זה. בהתחשב בכך, אין מקום להתערבות בתנאים המגבילים שבהם שוחרר העורר.

אי לכך הערר נדחה.