פרטי ההליך
בבית-המשפט העליון בירושלים
בש"פ
1120/00
בש"פ
1214/00
בפני: כבוד
השופט מ' חשין
העוררים
בבש"פ 1120/00: 1. ארמונד מיארה
2.
בנימין פינטו
העורר
בבש"פ 1214/00: איתן אטיאס
נ ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
תאריך
הישיבה: כ"ב באדר ב' התש"ס (29.3.2000)
בשם
העוררים
בבש"פ
1120/00: עו"ד אביגדור פלדמן, עו"ד נחמן
בטיטו
בשם
העורר
בבש"פ
1214/00: עו"ד סגי יורם זקס, עו"ד גל
פרידמן
בשם
המשיבה: עו"ד יואב קישון
ערר
על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע
מיום
18.1.2000 בב"ש 21437/99 שניתנה על- ידי כבוד השופטת ח'
סלוטקי
ה ח ל ט ה
שני עררים אלה עניינם אחד הוא ואף ההחלטה בהם תהא החלטה אחת.
העוררים, כל השלושה, עומדים לדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירת רצח ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. בנוסף לכך מעלה כתב-האישום נגד חלקם אישומים נוספים: עבירת ניסיון לרצח - שלוש עבירות נגד מיארה ונגד אטיאס ושתי עבירות נגד פינטו; תקיפה הגורמת חבלה ממשית - נגד מיארה ואטיאס; והדחה בחקירה - נגד אטיאס בלבד. כן מייחס כתב-האישום לכל השלושה עשיית עיסקה בנשק.
עם הגשת כתב-האישום ביקשה התביעה לעצור את העוררים עד תום ההליכים, ובית-משפט קמא (מפי השופטת חני סלוטקי) החליט - לאחר שמיעת טענות מפורטות ביותר, הן בכתב הן על-פה - להיעתר לבקשה, והורה לעצור את העוררים כבקשת התביעה.
על החלטה זו הערר שלפניי, ובקשת באי-כוח העוררים - עורכי-הדין פלדמן ובטיטו בשם מיארה ופינטו ועורך-דין סגי זקס בשם אטיאס - היא, כי אבטל את החלטתו של בית-משפט קמא וכי אורה לשחרר את העוררים בחלופת מעצר.
קראתי את המסמכים שהונחו לפניי; שמעתי את טיעוניהם על-פה של באי-כוח בעלי-הדין; הוספתי ועיינתי במיקצת הודעות שנמסרו במשטרה; והנה היא החלטתי.
ראשית לכל אומר, כי החלטתו של בית-משפט קמא הינה החלטה מפורטת - ככל שהחלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים ראויה שתהיה מפורטת - ולא שמעתי מפי באי-כוח בעלי-הדין טענה פרטנית כלשהי שיש בה כדי לערער מסקנות עיקריות שהסיק בית-משפט קמא מתוך חומר הראיות. אני דוחה איפוא את הטענות הפרטניות שהעלו באי-כוח בעלי-הדין לפניי.
הכל מסכימים - גם תביעה גם הגנה - כי עמוד השדרה של גירסת התביעה יימצא בעדותו של עד המדינה שמעון שוקרון; שמא נאמר (לעת הזו): בהודעותיו של שוקרון במשטרה. בהודעותיו של שוקרון עיקר, ובנפול הודעותיו ונפלה גירסת התביעה עימהן. אין פלא בדבר, איפוא, שבאי-כוח העוררים מפנים את עיקרי טיעוניהם אל אותו שוקרון, בנסותם לשכנע כי דבריו נקובים ככברה כדי כך שאין מקום להסתמך עליהם כלל. כפי שאמרתי לעיל, לא מצאתי בטענותיהם הפרטניות של באי-כוח העוררים יסוד לערעור מעמדו של שוקרון כעד תביעה מרכזי.
באותו הקשר טוען עורך-דין פלדמן ואומר הוא כך: נכון הוא הדבר שנושא מהימנותו של עד עניין הוא למשפט גופו ולא להליכי מעצר. כך על דרך הכלל. ואולם גם כלל זה - ככל כלל נורמטיבי - מלווים אותו חריגים, וענייננו גודר עצמו באחד מאותם החריגים. החריג הוא, לדברי עורך-דין פלדמן, ששוקרון סותר עצמו בהודעותיו השונות שוב ושוב, וכדי כך סותר הוא את עצמו, עד שאפילו פרקליטת מחוז הדרום החליטה בשלב מסויים - ולאחר שנחתם עם שוקרון הסכם עד מדינה - שלא לסמוך על דבריו ושלא לייסד עליהם כתב-אישום. הנה כי כן, כך טוען עורך-דין פלדמן, פרקליטת המחוז היא בכבודה ובעצמה החליטה לסגור את התיק משלא האמינה לדברי שוקרון, ועל רקע זה מה לו לבית-המשפט שיסתמך על אותה עדות ויחליט על מעצר העוררים עד תום ההליכים.
טענה זו אתקשה לקבל. אכן כן הוא הדבר: משהגיעה לכלל מסקנה כי שוקרון אינו עומד בהסכם עד המדינה שנכרת עימו, וכי אין הוא אומר את האמת - ביתר דיוק: את כל האמת -החליטה פרקליטת המחוז בשלב מסויים לסגור את תיק החקירה נגד העוררים. ואולם, לאחר אותה החלטה נוספו ראיות לתיק המשטרה, ופרקליטת המחוז העריכה מחדש את הראיות והחליטה כאשר החליטה, לאמור: להעמיד את העוררים לדין. השאלה העומדת לפניי עתה אינה אלא אם יש בדבריו של שוקרון כדי לסבך את העוררים בעבירות המיוחסות להם - קרא: אם נתקיים בדבריו (ובראיות נוספות) התנאי של "ראיות לכאורה" - והתשובה לשאלה היא בחיוב. אכן, בית-המשפט שלפניו יתברר משפטם של העוררים יהא עליו להתמודד עם שאלת מהימנותו של שוקרון - חזקה על הסניגורים המלומדים כי יעשו כמיטבם כדי לערער את מהימנותו - ואולם שאלה זו להכרעתו של בית-המשפט אשר יישב לדין ניתנה, לו - ולא לי כשופט האמור לדון בנושא המעצר בלבד.
מוסיפים וטוענים באי-כוח העוררים ומבקשים הם כי אורה על חלופת מעצר. לחיזוק בקשתם זו מצביעים הם על כך שהעוררים היו בזמנו במעצר, שוחררו ממעצר והנה לאחר השיחרור לא אירע דבר וחצי דבר. כשם שהיו העוררים משוחררים בזמנו, כן ראוי שיהא אף עתה. טענה זו לאו טענה היא, שהרי כיום תלוי ועומד כתב-אישום חמור נגד העוררים, כתב-אישום שהרשעה בו פירושה מאסר עולם, וממילא אין להשוות מעמד למעמד. אם כך ככלל, לא כל-שכן בשים-לב לטיבה של העבירה.
דבר אחרון: העותרים עצורים כשישה חודשים, וכפי שמסרו לי באי-כוח בעלי-הדין טרם הוחל בשמיעת הראיות. אכן, המשך המשפט נקבע לארבעה מועדים, אך אין ספק כי בית-משפט קמא ייאלץ להוסיף מועדים עוד ועוד עד שיעלה בידו לסיים את שמיעת הראיות. בשים-לב לכך שתשעה חודשי המעצר קרבים אלינו במאוד, וכדי למנוע בקשות עוד ועוד להארכת מעצר לאחר תשעה חודשים, אציע לבית-משפט קמא (עצה אשר אין הוא נדרש לה) כי יקבע כבר מעתה מועדים להמשך המשפט.
סוף דבר, אני מחליט לדחות את הערר.
היום, כ"ב אדר ב' תש"ס (29.3.00).
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00011200. G04