בש"פ 9333/08 נתי שרעבי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט מ' יפרח) לפיה נעצר המבקש עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום הכולל ארבעה אישומים המייחסים לו מעשי אלימות ואיומים כלפי בת זוגו זה כ-4 שנים (להלן: המתלוננת ), עת שזו הייתה בהריון. על-פי הנטען באישום הראשון הודיעה המתלוננת לעורר כי ברצונה להיפרד ממנו והחלה לארוז חפציה. בתגובה סגר העורר את חלונות הדירה והתריסים והחל להכות את המתלוננת בחלקי גופה השונים. אפה של המתלוננת שתת דם, אך העורר המשיך לתקוף אותה, תפס את ראשה ודחף אותו בכוח מתחת לברז. המתלוננת הזעיקה את אביה וזה הזעיק את המשטרה. נטען כי מייד בסמוך לאחר מכן דרש העורר מהמתלוננת לומר כי הם אך התווכחו ואיים עליה בפגיעה בגופה ובחרותה. באישום זה יוחסו לעורר תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים.

באישום השני נטען כי בתום חקירתו בגין האירועים הנטענים באישום הראשון, שוחרר העורר על-ידי המשטרה בתנאי הרחקה ונאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת למשך 30 יום. אף על פי כן, נטען, בשעות הערב של אותו יום התקשר אל המתלוננת ואיים עליה כי אם לו תחזיר לו חוב כספי ומכשיר מירס סופה יהא מר והוריה יפגעו. בניגוד לתנאי השחרור הגיע העורר אל בית הורי המתלוננת, אשר החזירה לו את הכסף ואת מכשיר המירס. העורר הבחין כי חסר סכום של 5,000 ₪ ותקף את המתלוננת בכך שחנק אותה. כן איים עליה. המתלוננת לוותה 5000 ש"ח מסבתה ומסרה את הכסף לעורר. באישום זה מואשם העורר בהפרת הוראה חוקית, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים.

באישום השלישי מתואר מפגש אקראי בין העורר למתלוננת עת זו ישבה ברכבה ושוחחה עם חברתה. נטען כי העורר נכנס לרכב תקף את המתלוננת בכך שתפס בראשה ובשערה, הכה אותה מספר פעמים ואף דחף אותה חרף קריאות חברתה אליו כי יפסיק. באישום זה מיוחסות לעורר עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות והפרת הוראה חוקית.

על-פי הנטען באישום הרביעי הגיע המתלוננת לבית העורר לקחת חפצים על-פי תאום מראש ביניהם. מיד ובסמוך להגעתה החלו השניים לקלל זה את זו ואז תקף

העורר את המתלוננת בכך שהכה אותה. המתלוננת נפלה ואז בעט העורר ברגלה. כתוצאה מהתקיפה נגרם למתלוננת פצע מדמם מעל בית החזה. בגין אירוע זה מיוחסת לעורר עבירה של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות.

2.

יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים.

בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופטת ש' רפאלי) קבע כי קיימות ראיות לכאורה בכל ארבעת האישומים וכי המסוכנות הגלומה למתלוננת מהעורר חריגה בעוצמתה. חרף האמור הורה בית משפט השלום על הגשת תסקיר שירות המבחן. לאחר שהונח בפניו תסקיר שירות המבחן החליט בית המשפט לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהורות על שחרור העורר לחלופת מעצר בבית אחיו בנתניה. זאת, לאחר ששמע והתרשם מאחי העורר ומדודו, ולאחר ששוכנע כי ניתן לתת אמון בעורר והעריך כי אכן יהיה בחלופה שהוצעה כדי להפיג במידה מספקת את המסוכנות הגלומה בעורר. העורר שוחרר אפוא למעצר בית מלא, באיזוק אלקטרוני ובתנאים מגבילים נוספים.

שני הצדדים עררו על החלטת בית משפט השלום. המדינה טענה כי לא היה מקום לשחרר המשיב למעצר בית בנסיבות העניין. מנגד טען העורר כי נכון היה לשחררו ללא הגבלה ולחלופין להסתפק אך בחלק מן התנאים המגבילים שהוטלו עליו.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת העורר לכרסום בראיות לכאורה בציינו כי לטעמו ה"כרסום" עליו הצביע הסנגור לאו כרסום הוא ולכל הפחות אין מדובר בכרסום המאפיל על הראיות הלכאוריות. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי עילת מעצר נגד העורר קיימת, באשר הוא מואשם בעבירות המקימות חזקת מסוכנות

ונוכח מסוכנותו הרבה בפועל למתלוננת. בסופו של יום קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המתוארות בכתב האישום, לא ניתן לקבוע כי ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר באמצעות החלופה שהוצעה ולא יהיה זה ראוי להגביר את הסיכון לו צפויה המתלוננת מהעורר על ידי שחרורו לחלופה. עוד נקבע כי לא ניתן לתת בעורר את האמון הנדרש לצורך שחרור לחלופת מעצר, בין היתר נוכח התרשמות שירות המבחן ממסוכנותו. לאור האמור קיבל בית המשפט קמא את ערר המדינה ודחה את עררו של העורר, אשר נעצר עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפניי.

3.

הסנגור, שטען כל שניתן לטובת מרשו, מיקד את טענתו בחולשת הראיות. לעניין זה התמקד בחוסר אמינותה של המתלוננת, בהעדר תמיכה לדבריה, בשפתה הבוטה ובהצהרותיה המפורשות על כוונתה לפגוע בעורר באמצעות הקשר שלה עם גורמי משטרה. לטענתו, העדים לאירועים תומכים בגרסת העורר. הוא מטעים כי נקודת המוצא לדיון אינה בחינת הראיות הלכאוריות נגד העורר, אלא חזקת החפות שלו והאפליה הפסולה שלו אל מול המתלוננת, נגדה לא הוגש כתב אישום על איומים. בא כוח העורר הציג ראיה מטעם ההגנה שיש בה, לטעמו, כדי לחזק את גרסת העורר. עוד הוסיף כי העורר שיתף פעולה מהרגע הראשון, אין לו הרשעות קודמות בעבירות אלימות, הוא מכחיש המעשים ולכן התסקיר לא יכול היה להיות חיובי לגביו. הוא ציין שמיעת הראיות אמורה להתחיל ביום 2.12.08, אך לדבריו היא עשויה להידחות לבקשת העורר בשל מניעות של השופטת לדון בתיק.

4.

באת כוח המדינה מציינת כי המתלוננת לא רצתה להתלונן לכתחילה ותלונתה הוגשה רק לאחר האירוע נשוא האישום הרביעי. לדבריה, גרסת המתלוננת נתמכת בראיות שונות: עדות המתלוננת נתמכת בתלונתו של אביה לגבי האישום הראשון, שכן הוא שמע את שיחת המתלוננת עם העורר. תימוכין לנטען באישום השני מצוי בעדות סבתה של המתלוננת אשר הלוותה לה סכום של 5,000₪ אותו נתנה המתלוננת לעורר. באישום השלישי קיימת עדות חברתה של המתלוננת באשר למכות שקיבלה המתלוננת מהעורר וזיכרון דברים של החוקר אשר שוחח עם חברתה של המתלוננת. באישום הרביעי קיים דו"ח פעולה של השוטר שהוזעק למקום האירוע, הבחין במתלוננת בוכה וראה את החבלה הטריה גרמה לה. באת כוח המדינה מציינת כי גם אם המתלוננת מנבלת את פיה אין בכך כדי לכרסם בתשתית הראייתית לגבי אלימותו של העורר כלפיה.

באת כוח המדינה הדגישה כי שירות המבחן ראה בעייתיות בהתנהגותו של העורר וביקש לשוחח עם המתלוננת, אך העורר ומשפחתו לא הסכימו. היא מציינת כי

איזוק אלקטרוני אינו מאיין מסוכנות ומטעימה כי אף צו ההרחקה אחרי האירוע נשוא האישום הראשון לא הרתיע את העורר. עוד עמדה על עברו הפלילי של העורר – ארבעה תיקים בעבירות של נשיאת סכין למטרה לא כשרה, החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית, יבוא והספקת סמים, ועל כך שריצה בעבר עונש של 28 חודשי מאסר.

5.

לאחר שקראתי את החלטותיהן של הערכאות דלמטה, עיינתי בתיק החקירה ובראיה שהוגשה לי על-ידי הסנגור בהסכמת באת כוח המדינה, ושמעתי את טיעוני הצדדים, החלטתי כי דין הערר להידחות.

בדומה לתיקים רבים מסוג זה, בליבתו הראייתית של התיק מצויה גרסת המתלוננת הניצבת אל מול גרסת העורר. עיקר טענותיו של העורר מבקשות להוביל למסקנה כי המתלוננת אינה אמינה והתימוכין לגרסתה קלושים. כידוע, ככלל, בשלב המעצר אין בית המשפט נדרש לשאלות של מהימנות אלא אם קיימות פרכות מהותיות וגלויות על פניהן בחומר הראיות, ואת ההכרעה בשאלות המהימנות יש להותיר לבירור ההליך העיקרי (וראו למשל: בש"פ 8213/08 ברמן-גילון נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 15.10.08) ; בש"פ 3985/07 עזאם נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 18.5.07) ; בש"פ 1120/00 מיארה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.3.00)). לא מצאתי כי יש להתערב בקביעה כי תשתית ראייתית לכאורית קיימת. על פניו, ישנם תימוכין לגרסת המתלוננת וחומר הראיות אינו מגלה, ואף אינו מתקרב לגלות, פרכות מהותיות שיצדיקו הידרשות לטענות בדבר מהימנותה, או חוסר מהימנותה של המתלוננת. אכן, ככל הנראה המתלוננת אינה נרתעת מלחרף ולגדף, וגם אם אינה טלית שכולה תכלת, כלשונו של בית המשפט קמא, אין בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת התשתית הראייתית בתיק. בידו של העורר לנסות ולהוכיח את חוסר מהימנותה של המתלוננת בהליך העיקרי, אולם בשלב זה בו מצוי ההליך עתה, לא ניתן לקבל את טענתו לחולשתן המובהקת של הראיות או לכרסום בהן.

6.

משראיות לכאורה קיימות ועל קיומה של עילת מעצר דומה כי אין חולק, נותר לי להכריע בהשגותיו של העורר על ההחלטה שלא לשחררו לחלופת המעצר שהומלצה על ידי שירות המבחן ואומצה על-ידי בית משפט השלום.

חומרת העבירות המיוחסות לעורר והנסיבות בהן בוצעו לכאורה, פעם אחר פעם כלפי אישה הרה, תוך הפרה של תנאי שחרור ועל רקע הרצון שהביעה המתלוננת להיפרד, מלמדות על מסוכנותו, ובפרט ביחס למתלוננת. העובדה שהעורר לא נרתע מהפרת תנאי השחרור שעות ספורות בלבד לאחר שאלה נקבעו ולכאורה גם בהזדמנויות נוספות בהמשך, אינה מעידה אך על מסוכנותו אלא גם על הקושי ליתן בו אמון שיעמוד בתנאי השחרור גם כאשר חמתו תבער בו.

זאת ועוד. עיון בתסקיר המעצר מגלה כי העורר שלל כל מעורבות בעבירות המיוחסות לו, תלה את הסתבכותו בהתנהגותה "הבעייתית" של המתלוננת, אך סירב, וכמוהו גם בני משפחתו, ליצירת קשר של שירות המבחן עמה. גישה דומה הביעו גם בני המשפחה האמורים לשמש כמפקחים על העורר. שירות המבחן התרשם כי לעורר בעיות התנהגות וכי הוא חסר מודעות לבעייתיות שבהתנהלותו ומתקשה לקחת אחריות. לפיכך התרשם שירות המבחן כי קיים סיכון להתנהגות בעייתית אם ישוחרר. עם זאת, מאחר ושירות המבחן התרשם כי החלופה המוצעת בבית האח הינה רצינית המליץ לשחררו לחלופת מעצר. עוד צוין בתסקיר כי נשקלה האפשרות להמליץ על שחרור בתנאי פיקוח מעצר של שירות המבחן, אך נוכח ההתרשמות כי קיים סיכון הקשור בהתנהלותו העבריינית של העורר ולא רק בהתנהגותו הלכאורית כלפי המתלוננת, הומלץ על שחרורו בתנאים של איזוק אלקטרוני. הנה כי כן, גם אם התסקיר המליץ על שחרור לחלופת מעצר, לא ניתן לומר כי החשש להישנות ההתנהגות האלימה אינו ניכר בתסקיר.

במצב דברים זה של סכנה חריפה הנשקפת למתלוננת מידי העורר, כאשר העורר הוכיח בהתנהגותו כי מתקשה הוא למשול בכעסיו ותולה אותם במתלוננת באופן מוחלט וכי מתקשה הוא לכבד את התנאים המגבילים שנקבעו לו, ובשים לב לעברו הפלילי של העורר, מתקשה אני לקבל כי את המסוכנות הנשקפת מן העורר ניתן לאיין בחלופה המוצעת. איני מטילה ספק ברצינותה של החלופה המוצעת ואף לא במפקחים ובערבים שנקבעו. ברם, אני סבורה כי אין באלה כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מהעורר.

בנסיבות אלה, איני רואה מנוס מהותרתו של העורר במעצר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.