בש"פ 3985/07 לורנס עזאם נ. מדינת ישראל

לבית-משפט המחוזי בחיפה הוגש כתב-אישום המייחס לעורר עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מן הפן העובדתי נטען כי בתאריך 31.3.07 בשעת לילה מאוחרת, בחניה שליד מועדון בכרמיאל, התפתחה קטטה בין העורר לשני אחים (להלן: "המתלוננים"). במהלך קטטה זו, כך נטען, דקר העורר את אחד האחים בבטנו ואת האח האחר בירך רגלו הימנית ובאמת ידו השמאלית.

בד בבד עם הגשתו של כתב-האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים בעילות של מסוכנות וחשש לשיבוש מהלכי משפט. בית-המשפט המחוזי קיבל בקשה זו, לאחר שמצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב-האישום. כן נקבע, כי מעשיו של העורר בהם טבועה מסוכנות רבה, מחד, והרשעותיו הקודמות, מאידך, מחייבים את החזקתו במעצר. בהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהציג בפני בא-כוחה המלומד של המשיבה, עורך-הדין א' פרסקי, לא נותר בי ספק כי המשיבה עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. מחד, מונחות בפני הודעותיהם של המתלוננים אשר נתמכות בהודעותיהם של עדים אחרים אשר נלוו אליהם, ולפיהן נהגו של רכב מסוג וואן GMC אדומה - אשר אין חולק כי הנו העורר, חסם את דרכה של מכוניתם, יצא מרכבו ודקר אותם. מנגד, קיימת גרסתו של העורר לפיה הותקף בעת שישב ברכבו-שלו, וכי כל שעשה עשה בהמשך היה מתוך הגנה עצמית. ברי, כי אין זו העת להכריע בשאלת מהימנות גרסאותיהם של שני המחנות, ועניין הוא לבית-המשפט לדון בו לאחר שישמע את הראיות בהליך העיקרי. מכל מקום, בחומר הראיות קיימת עדותו של ג'יהאד כריים, אשר לכאורה אין לו נגיעה אישית לאירוע ונכח במקום עקב תפקידו כמאבטח המועדון. מעדותו של הלה עולה כי היה זה העורר אשר יצא מרכבו ותקף את המתלוננים. בשלב זה של ההליכים, די בעדות זו כדי להסיק כי בית-משפט המחוזי לא שגה כאשר קבע כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב-האישום. המסקנה הנוספת המתבקשת מכך, היא שנגד העורר קמה עילת מעצר סטטוטורית, ועל כן כל שנותר הוא להכריע בשאלה אם ניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר. בית-המשפט המחוזי דחה אפשרות זו ואינני סבור כי נקלע בכך לטעות. נהפוך הוא, מדובר באירוע חמור, שבמהלכו נעשה שימוש בנשק קר, ותוצאותיו היו קשות. על דרך הכלל, בעבירות מסוג זה מן הראוי הוא לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו (השוו: בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 7202/05 חרמון נ' מדינת ישראל , לא פורסם). מקל וחומר שיש לנהוג כך כאשר מדובר בעורר שלחובתו עומדת שורה ארוכה של הרשעות בפלילים, לרבות בעבירות אלימות כנגד אחרים ושוטרים בכללם. אף שחלפו מספר שנים מאז ביצוען של חלק מהעבירות, מדובר במי שהוכיח כי אינו נתון למוראו של החוק ושלוחיו, ועל כן נשקפת ממנו סכנה מוחשית אותה לא ניתן לאיין באמצעות חלופת מעצר. את הסכנה הזו אין להניח לפתחו של הציבור, ולפיכך סבורני כי אין מנוס מהחזקתו במעצר עד תום הליכים.

הערר נדחה.