בש"פ 7202/05 עקיבא חרמון נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש 92262/05 מיום 21.7.05 (כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל), לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה חמורה באמצעות אולר.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 19.6.05 לאחר חצות, הגיע יוסף זנדני המתלונן לבית חברו סרחאן בבני עייש. במקום היו אנשים נוספים ששתו לשוכרה. בשלב מסוים התקרב העורר למתלונן ואמר לו, שהוא מדבר לא יפה. העורר ביקש מהמתלונן לעלות לרכבו ונסעו משם לביתו של יאיר ענקי בבני עייש, שם החל העורר לתקוף את המתלונן, כשלאחר מספר דחיפות הוא הוציא אולר מכיסו ודקרו בצווארו, בידו השמאלית ובצלעותיו. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן פצע בצווארו, פצע בזרוע ובאמצע אמת יד שמאל.

לאור המיוחס לעורר בכתב האישום, עתרה המשיבה (להלן: המדינה) לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בית-המשפט המחוזי הורה, ביום 22.7.05, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית-המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי קיימות ראיות לכאורה וכי אין מקום לחלופת מעצר. יש לציין, כי במהלך הטיעון, הסכים בא-כוח העורר, כי עדות המתלונן ועדותו של העד יוחאי, בשלב זה, יכולות להוות ראיות לכאורה כנגד העורר.

מכאן הערר שבפני, בגדרו שב העורר על טענותיו כפי העלה בפני בית-המשפט המחוזי.

עיקר טענת בא-כוח העורר הוא, כי שגה בית-המשפט המחוזי כשדחה את טענת העורר בדבר הבעייתיות הממשית הקיימת בתשתית הראייתית, אשר מחלישה את משקל הראיות ועוצמתן. לטענתו, בעל הדירה בה אירע האירוע, לא נכח במקום, אמר שלא היו לו אורחים וכי בדירה שרר סדר ולא היו ממצאים של תקיפה. לטעמו, היה חסר עימות בין הצדדים לאירוע וגם לא חקרו את הבחור. "חנן" שלקח את המתלונן לבית החולים ממקום האירוע; לטענת בא-כוח העורר, זו עדות ניטרלית חשובה, שיכולה הייתה להביא למסקנה מהיכן נלקח המתלונן, לאחר שהעורר מכחיש, כי הוא היה בכל בבני עייש, ולגרסתו הוא אינו מכיר את המתלונן והיה בביתו בעת האירוע.

מנגד, תומך בא-כוח המדינה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערר. לטענתו, קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, להוכחת העבירה המיוחסת לו. כמו-כן, טוען בא-כוח המדינה, כי קיימת עילת מסוכנות כנגד העורר, הנלמדת מהאירוע עצמו וכן מעברו הפלילי. לטענת בא-כוח המדינה, מדובר באדם אלים, בעל עבר פלילי ולפיכך אין מקום לחלופת מעצר בעניינו, שכן לא יהיה בה, בנסיבות המקרה, כדי להפיג את מסוכנותו של העורר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

מצטרף אני לקביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה קיימת תשתית ראייתית קונקרטית, אשר יש בה בשלב זה כדי לבסס ולו לכאורה סיכוי להרשעתו של העורר בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת כפי שהדברים פורטו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

במקרה שלפני, מעשיו של העורר הינם חמורים מאוד. מעיון בחומר הראיות שבתיק עולה, כי העורר הוא זה שיזם את האירוע האלים, ובמהלך העימות בינו לבין המתלונן, שלף אולר ודקר את המתלונן בצווארו. לעניין זה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), כך שהעובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש באולר, מחייבת את בתי המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 7326/96 ניסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מי שנוטל בידיו סכין ונועץ בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו (ראו בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, שוכנעתי, כי בשל חומרת המעשים של העורר ולאור עברו הפלילי, לא ניתן להמר על ביטחון הציבור וחלופת מעצר לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור.

על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.